אבא

האוטוביוגרפיה שלו, עד הגיעו לכפר ויתקין, מתוארת על ידו בציוריות רבה, בספר ההנצחה לעיירת מולדתו שנערך ע”י שרה וייס “דוסיאט בראי הזיכרונות” ולא אחזור עליה.

גם חוויותיו משהותו בקבוצת איילת השחר, תוארו ע”י אבא בספר שנערך למלאת חמישים שנה לקבוצה.

אתמקד בקטעים מזיכרונות אודות אבא מתקופת ילדותי.

זיכרון ראשון אודות אבא הוא היותו מספר סיפורים מופלא.

בערב, כשהגיע המועד בו היה עלי לשכב לישון, היה יושב ליד מיטתי ומתאר אירועים מחוויותיו בילדותו, אודות השריפות בעיירה שבתיה נבנו מעץ וגגותיה מקש. התיאורים הציוריים כיצד האש קרבה ולא מצליחים לכבות אותה, ניסיונות הצלת הרכוש שהיה בבית, והמעבר לבית קרובי משפחה בעיירה אחרת עד אשר הוקם הבית מחדש. את כל אלה ממש חוויתי יחד עימו ובכל ערב נוסף הייתי מבקש לשמוע תיאוריו שוב ושוב.

אבא נהג לתאר לי גם את סביבות עיירתו. את האגם שהיה קופא בחורף ושימש להחלקה עליו, את החורים שהגויים השכנים היו קודחים בקרח שעל פני האגם בכדי לשאוב מיים או לדוג, ולעתים גוי שיכור, בעת שהתכוון לחזור לביתו, היה נופל לתוך אחד מהם וגופתו הייתה נמצאת רק בעונת האביב, עת הפשרת השלגים והקרח.

אני זוכר את תיאורו כיצד נהגו לנסוע בעגלה לעיר הגדולה – דווינסק, היו יוצאים לפנות ערב, נוסעים בעגלה במשך כל הלילה ועם בוקר מגיעים העירה, קונים המצרכים והחפצים הדרושים ולעת ערב שבים לעגלה, שוב נוסעים לילה שלם ובבוקר היו מגיעים חזרה לביתם.

סיפור נוסף שאהבתי לשמוע ובקשתי לחזור עליו כל ערב מחדש היה על אותו גוי גיבור שארב לגנב שהטיל מוראו על העיירה ולילה אחד, כאשר הגנב הכניס ראשו מבעד לחלון אחד הבתים, הרים אותו גיבור גרזן ובאבחה אחת כרת ראשו של הגנב. ומאז אותו יום לא אירעו יותר גנבות בעיירה.

מקבץ נוסף של סיפורים היה על תקופת ילדותו של אבא, כיצד החל ללמוד ב”חדר” אך המלמד “הצולע” לא מצא חן בעיניו בעיקר משום שנהג להעניש בהצלפה בחגורה ואז אבא התמרד, נמלט מהכתה וסרב לחזור. לאביו לא נותרה ברירה אלא להכניסו לבית ספר כללי עם ילדי הגויים. אולם שם השביעוהו מרורים על רקע דתי. ניסו לאלץ אותו לבלוע בשר חזיר והוא כל כך נגעל שעד יומו האחרון, למרות שלא היה דתי ולא אכל דווקא מזון כשר, לא העז להכניס לפיו בשרה של אותה בהמה טמאה. בסופו של עניין החליט להחזיר מלחמה ולאחר שנאבק עם כמה ילדים ויכול להם, בסס מעמדו בכתה ואף ילד לא העז יותר להתנכל לו.

סיפורים אחרים היו לאבא על תקופת מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים כבשו את המקום. אבל לעומת השלטון הרוסי הם היו כובשים נאורים. אבא ספר כי נשלח כנער ליערות, לתקופה בת כמה חודשים, לעבודת כפיה, לחטוב עצים לצרכי הצבא הגרמני, אולם היחס אליו ואל חבריו היה הוגן והוא אף הצליח לנצל את הזמן וללמוד באותה תקופה את השפה הגרמנית ואף לרכוש בלליקה וללמוד לנגן. אני זוכר אחד מסיפוריו על הסוס שלהם. לרגל המלחמה, כהכנה למקרה שיצטרכו להסתלק מהעיירה, רכש אביו סוס. הסוס היה יפהפה, צבעו אדום, בעל רעמה נהדרת. אולם מגרעת אחת הייתה לו – שוחר חברה היה. כאשר שמע בני אדם בסביבה היה מתחיל לצהול בשמחה. יום אחד, הודיע הצבא כי בכוונתו להחרים סוסים לצרכיו. כל בעלי הסוסים החביאו מיד ביער את הסוסים שברשותם. הצבא פתח בחיפושים וכשהחיילים הגיעו לקרבתו,  אותו סוס שמע אותם וכמנהגו פתח בצהלה. כמובן שהוא נלקח ובמקומו ניתנה למשפחה רק פיסת נייר המאשרת שפעם היה לה סוס…

כאשר אבא גדל, נשלח ע”י הוריו ללמוד בבית ספר מקצועי עברי ב”דווינסק”. שם שהה עד פרוץ מלחמת העולם (הראשונה) ושם כנראה דבק בו חיידק הציונות. כאשר חזר לעיירה עסק בהוראת השפה העברית לצעירים וקרובי משפחה והחדיר בהם אהבה לארץ ישראל. למעשה הוא היה הציוני הראשון בעיירתו, הראשון שהגשים ועלה ממנה ארצה והתווה הדרך לצעירים רבים אחריו ולימים קבל על כך תעודת הוקרה ורישום בספר הזהב.

אבא היה אוטודידקט. ציינתי כבר כי כאשר עלה ארצה בהיותו בן עשרים, שלט כבר בארבע שפות: יידיש –שהייתה שפת הדיבור השגורה בבית, עברית – אותה לימד גם את אמא בעת היכרותם בקבוצת איילת השחר, רוסית בה שלט היטב מהיותה השפה בה למד בבית הספר, וגרמנית – בהשפעת הצבא הגרמני שכבש עיירת מגוריו בעת מלחמת העולם הראשונה. בארץ למד בכוחות עצמו בעזרת ספרי לימוד את השפות האנגלית והערבית. בערב, לאחר סיום העבודה הקשה במשק, היה יושב, קורא ולומד. בכדי לתרגל ולהתנסות בשימוש בחומר שלמד היה אבא פותח בשיחה עם חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים מזדמנים שהיה פוגש, לעתים מזמין אותם הביתה ומנצל ההזדמנות לשוחח ולהאזין לדיבורם. גם ערבים – החל מסוחרי חמורים וכלה בזבלנים למיניהם נמשכו לשיחה עימו והיו מלאי התפעלות משליטתו בנבכי שפתם. בתקופה מאוחרת, לאחר שילדי נולדו, היה מספר להם ממשלי ערב, על הבשם ומוכר השמן, ועל “חושם” והם היו נהנים הנאה מרובה.

אבא אהב מאד מוסיקה. מגיל צעיר אני זוכר בבית כלי נגינה כמו פיקולו וחלילית, אוקארינה ומפוחית פה והכלי הפופולרי ביותר – המנדולינה. עוד בילדותי היה יושב עמי, מנגן מתווים, שגם אותם למד מספרי לימוד שרכש, אריות ונעימות מוזיקה קלה. השעשוע שלי כילד היה לתפוש את המפרט, אותה חתיכת פלסטיק הפורטת על המיתרים ולזרוק אותה לתוך בטן המנדולינה ואז כמובן היינו עושים אתנחתא וטורחים בצוותא לחלץ את אותו מפרט בכדי שניתן יהיה להמשיך לנגן. לא היה שעשוע גדול מזה, אולם כך נפתחתי לשמיעת מוזיקה. לימים, נוסדה בכפר תזמורת מנדולינות בהדרכתו של המוזיקאי פריבר. השתלבתי גם אני בלימוד הנגינה , אבל לרמת הידע של אבא לא הצלחתי להגיע. אגב, “הקריירה” המוזיקלית שלי נקטעה באיבה לרגל תאונה. דלת כיתת בית הספר נטרקה בחוזקה על אצבעות ידי ונאלצתי להפסיק לנגן במשך תקופה ארוכה עד אשר נרפאה היד.

אהבתו הגדולה ביותר של אבא הייתה הקריאה ועיון בספרים. במשך תקופה ארוכה שימש גם כספרן הכפר. הספרייה הייתה מרוכזת בשני ארונות מתכת מתחת ליציע של בית העם. לידם עמד שולחן ועליו כרטסת בה נרשמו שואלי הספרים ושמות הספרים שקיבלו. עיקר הנאתו של אבא נבעה מהצורך לבחור עבור הספרייה ספרים חדשים. אחת לשבוע שבועיים היו באים לביתנו סוכנים שעסקו במכירת ספרים, נושאים עימם תיקים מלאים ומשאירים לאבא הספרים החדשים שיצאו. אבא היה מעיין בהם, בוחר את הראויים לרכישה לספריה ומחזיר את השאר. באותה עת כבר ידעתי לקרוא וסיגלתי לעצמי את תכונת הקריאה המהירה והמרפרפת בכדי להספיק ולעיין באותם ספרים שהיו לטעמי מתוך אותם ספרים שהוצעו לאבא  לבחירה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר חודש הקשר עם דודנו מרדכי  (אחיה של אמא) שחזר מרוסיה לפולין,  היה אבא מקבל ממנו ספרות רוסית. אבא אהב לעיין בשבועון הסטירי “אוגוניוק” ובאנציקלופדיה החקלאית הרוסית. במשטר הקומוניסטי דאז, השקיעו הרבה בצורה החיצונית של כתבי העת. הנייר היה משובח, הצילומים והציורים – בצבעים מרהיבי עיין. אבא היה קורא ומתרגם לנו התכנים שקרא ובשנים מאוחרות יותר שיתף אף את ילדינו הפעוטים בחוויה.

אהבתי במיוחד לשמוע את אבא קורא את משלי קרילוב. הוא קרא מהמקור ברוסית אולם עבורנו היה מתרגם תוך כדי קריאה לעברית (מתאימה לילדים) וממש משחק את תפקידי החיות אשר מתוארות במשלים. אני זוכר כמה שמחתי כאשר יצא התרגום לעברית של משלי קרילוב ע”י חנניה רייכמן ונהניתי לקרוא בעצמי אודות אותה חכמת חיים המתוארת במשלי החיות.

וכמובן – השירה העברית. כילד קטן היה מקריא לי משירי ביאליק. לא את היצירות הרציניות אותן למדנו מאוחר יותר בבית הספר אלא דווקא את הפיזמונים הקלים יותר, המשולבים בהומור דק. אחד השירים שעודני זוכר חלקים ממנו, כולל הנעימה בה שר, היה נשמע כך:
עשו משכים לבית המרזח
חבית משקים מפיו תתן ריח
אוי אוי אוי
אוי לעשו גוי
כוסו חייו
לשתות חייב
כי על כן הוא גוי

יעקב משכים לבית התפילה
נותן ליוצרו שבח ותהילה
הו מה טוב
חלק יעקב
אל צור חייו
להודות חייב
כי שמו יעקב

שלונסקי נמנה גם הוא על המשוררים שאבא התפעל משליטתם במכמני השפה. היה משמיע לנו מפרי עטו והיינו מדקלמים בצוותא, חצי שיר וחצי דקלום, את ההמנון של “חברה טרסק”:
הנה באנו, דרך פנו,
ארחי פרחי, הפקר אנו.
טרסק הוא שמנו
וידינו הן בכול.
לכל חי עלי יבשת
נשלח אצבע משולשת,
נתייחפה, נצפצפה על הכול.
אנחנו אספסוף פורח
הבוז לכל בטלן גונח
והיית אך שמח
סיסמתנו עדי עד.
וכו’…

אבא ניסה כוחו בכתיבה, בעיקר כתיבה היתולית, בחרוזים. אולם, בנסיבות שאינן ברורות לי, מחברותיו נעלמו וכל אשר רשם בכתב ידו ירד לטמיון.