אודות קבוצת קובנה – מתוך הספר: יובל 50 לאילת השחר

הערה: באיילת השחר חיו הוריי שנים מספר: שם הכירו איש את רעהו, ראו כי טוב, והקימו את משפחתנו

מספר: יוסף יבנאי

כשהנני מעלה בזכרוני את אילת-השחר, הרי היא צפה ועולה בדמיוני באותה דמות שנתגלתה לפני בתחילת שנת תרפ”ג. באותם הימים הגענו שמונה חברים מקבוצת קובנה שבחלקם נשרו מתוכנו במשך הזמן. הומלצנו על-ידי המרכז החקלאי להצטרף לאילת-השחר.

קיבל אותנו אלקנה. הוא שעשה את ההיכרות הראשונה באותו פרק זמן שעבדנו בייבוש הביצות בנהלל. אתו עשינו את הסיור הראשון בחצר המשק.

בכניסה עומדים עצי פלפל עמוסי אשכולות של גרגרים ירוקים, על רקע של מדרון בזלתי תלול, שברבות הימים נתחבב עלי מאוד. חומת אבן גבוהה עוטרת את החצר מסביב. בולט בית המשמש כחדר-אוכל ובו גם חדרי מגורים זעירים. מימין לכניסה צריפים לרווקים. בצריף הראשון גר נתן גולדברג. הוא שדאג לאיכסוננו ולצרכינו הראשונים. בעל מזג טוב היה ונכון תמיד לעזור. אך, מאידך גיסא, היו לו גינונים של “יקה” – קפדנות ודקדקנות עד לתמיהה. בימים ההם הוא כיהן כאקונום. באחת האסיפות, אחר דין-ודברים “נוקב”, הוא הודיע שהוא מסתלק מכהונתו וכי מכאן ואילך הוא פאסיבי, ודרש כמובן לרשום את הודעתו בפרוטוקול… וכשבא באחד הימים מוסטפה, ספק הקמח, ופנה, כרגיל, אל נתן, השיב לו הלז: “לא, מוסטפה, אנא פאסיבי”. תמה מוסטפה: “שו הדא באסיבי?”…

בחדר השני גר שכטר, בעל קלסתר פנים של תלמיד חכם וגם בעל קפריסות. היה חובב זמרה יהודית וגדול כוחו בשירי עם. היינו מאזינים בדחילו ורחימו. הרפרטואר היה עצום בכמותו ובאיכותו – הלא כתובים הם בפנקסו רב המידות והמכורך. עליו שמר שכטר מכל משמר: אסור היה במגע ליד זר. על אף ידידותנו לא זכיתי לקבל ממנו את הפנקס, אם כדי לעיין בו ואם כדי להעתיק מתוכו משהו. שר היה לעתים נדירות, רק במסיבה מצומצמת ורק בנוח עליו הרוח. לפתע, למורת רוחם של המסובים, היה מפסיק. “מצב רוח” – ניסו להסביר, וכנגד זה, כידוע, אין עצה ואין תבונה.

סמוך לכאן עמד צריף שהיה ידוע בשם “המלון”. כאן גרה הבוהימה האילתית, דוד כנעני ז”ל ויבל”ח הלל ועוד. כאן אפשר היה להשיג תמיד מיטה פנויה או לא פנויה. מין הפקרות-של-אמנים שררה כאן, שלא כביתר מקומות המגורים שהמקומות בהם היו “שמורים”. כאן תמיד היה אפשר להתפרקד על אחת המיטות, בלי רשות ובלי מוסר כליות. כאן אפשר היה להתבשם מחרוזיו העליזים של דוד ומשירתו האדירה של הלל, להתפוגג מהאוטוריטה המעיקה במקצת של החברים המשקיים ומן האווירה של כובד ראש שהיתה תלויה בחללה של החצר.

במרחק מה – הרפת ושוכניה: פרות ערביות מקומיות, דמשקיות, ביירותיות, צידוניות, מין מיזוג גלויות של ארצות ערב. ימים מספר אחר בואי סודרתי לשמירה. כרמי הרפתן נתן לי הוראות כיצד להאביס את הפרות. עומדות חביות ששרויים בהן פולים. עלי לשאוב במסננת את המנות ולחלקן. בסמוך ניצב מין מיתקן פלא ששמו קונקוסיר – מגרסת יד שהיה דרוש כוח עליון להנעתה (צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שהכלי הזה סולק סוף-סוף מן האופק). אוף, כמה יגעתי והזעתי עד שכיליתי את משימתי. הרבה עמלתי עד שהצלחתי לרוקן את החביות. ריח הזבל, ניתוח הפולים החמוצים ואבק התבן, עירפלו את העיניים ומין כובד שקע באברים. היתה לי הרווחה כשרבקה וכרמי קראו לי להצטרף אליהם לכוס קקאו שלאחר חליבת הלילה. כעת הגיע הזמן להאכיל את הפרדות והסוסים, הנושאים שמות פרטנציוזיים של אנשי שם – אוסישקין ושיינקין, וכן שמות תנכ”יים מובהקים – כ”למך”, למשל – בצד שמות מעודכנים של אישי הגליל. פה היתה העבודה פחות מסובכת, והשבעתי רצון לכל חי.

בין הרפת והאורווה – ספק מוסך ספק בית-מלאכה. זהו בית היוצר של חנין. משרידי פועלי-ציון הוא, מדבר אידיש מתוך פרינציפ. מעולם אינו שוכח להוציא מפיו מלה עברית. אתה טוען אליו בחיטים והוא ישיב בשעורים. לעולם לא יטעה… עבודתו – תיקונים: ניזוק כלי חקלאי, או מכשיר כלשהו במטבח או במאפייה – בזכותו של חנין הם באים על תיקונם.

ליטובסקי ידו היתה בעיקר במיכון ובתיכנונים, ברעיונות ובפטנטים מחוכמים למיניהם, המפורסמים בקרב יושבי אילת-השחר מני אז.

החורף ממשמש ובא, “הגשם על הראש”. התבן מוטל בגורן ותובע את עלבונו – יש לכנסו בלי דיחוי. הלילות בהירים ושקטים, כאילו לא נברא הלילה אלא… לתבן. ניתן לנו אחד הבחורים, מרושל משהו אך טוב לב מאין כמוהו, עם זוג בהמות. הוא מעודד אותנו, את החלוצים (כינויינו בפי הוותיקים), שר שירים ופזמונים רוסיים, כי על כן יליד אודיסה הוא. אנו ממלאים שקים. עגלה הולכת, עגלה באה. העיניים נעצמות. מבטנו תוהה לעבר החצר אפופת הערפלים, שרויה בתנומה ערבה.

אחרי החגים, בגמר האסיפות, שובצו גם חברי קבוצת קובנה בענפים השונים. מי לפלחה, מי לרפת, מי לגן הירק או למכוורת, ואני למטעים – לנטיעות לפי המונחים דאז. היו גם כרם שקדים וזיתים – 80 דונם – חורשת אקליפטוסים סמוך לחוסייניה, משתלת זיתים זעירה על יד הבית ומדרונים שנוטעו חרובים ותאנים. באלה האחרונים לא ראינו ברכה, למרות העבודה הרבה והרצון הטוב שהושקעו בהם. פעמים היתה בהם שן של עז ערבית, אך בעיקר היתה זאת, כנראה, אבן הבזלת שקיפחה את השתילים הרכים בעודם באיבם. צר היה לראות כיצד חלומם הנאה של ראשוני אילת-השחר – מדרונים מכוסים אילנות ענפים, הולך וגז לעיניך.

תקלות לא חסרו גם בכרם השקדים. באים לכרם בבוקר והנה מתגלה מחזה עגום למדי. עומדים עצים בשלכתם בעצם ימי הקיץ, מעשיהן של תולעי הלילה הממלאות באלפיהן את רגבי האדמה. התרופה “הבדוקה” היתה לעטוף את העץ ברצועות נייר מרוחות במשחת “טנגלפוט” דביקה כמחסום לפני התולעים. היתה זו טרחה לא קטנה. החמורה בתקלות היא הקאפנודיס. נגדה עמדנו חסרי אונים לחלוטין. חמרי הדברה לא היו עדין קיימים, וסופם של העצים היה עקירה.

בחצרנו העתיקה לא היינו משופעים בחיי בידור. אי-פעם היה מזדמן מרצה, ככוכב תועה מהחלל, ויהי הדבר לחוויה. פעם הופיע באופן בלתי צפוי אורח מווינה המעטירה בעצמה, זמר-חזן ללינת לילה, ושכטר קיבל אותו תחת חסותו. התכנסנו כל הקבוצה בצריף והאזנו לזמרתו. בתוך זמירות החזנות שילב גם שירי עם באידיש, מין בליל-דייסה שסיפק לנו מזון לכל שבעת ימי שבתא.

כמקום כינוס היה חביב עלינו המטבח, הוא גם המאפייה. אחרי טיולי הלילה היינו מתכנסים בו, חדשים וגם ותיקים. דולקת עששית נפט מפוייחת במקצת, צללים ארוכים משתרעים בחדר, על הכיריים עומד נוזל דמתקרי תה, להשיב את הנפש במעט צימוקים. אחד הוותיקים, שכולנו חיבבנו אותו, מספר רשמים ועוללות מהוועידה האחרונה, אבק רכילות מפלגתית, מעשים מתקופת גדוד קלעי המלך שהמספר נמנה עליהם, אף כי הוא גופו אינו עושה רושם של קלעי מסוכן. השיחה קולחת בנעימות, ואנו “החלוצים” כרויי אוזן מאזינים ונהנים. “נו ‘חלוצים’, יקחכם השד, מכייפים, הא?” – פונה הוא אלינו בפנים צוהלות. שותים תה באישון לילה ומקנחים בצימוקים. תוך כדי דיבור הוא נזכר בניגון חדש ששמע מפיו של ז. אנכי שהזדמן לוועידה, ופותח בו: “קלת רגש היא הנאווה, קלת רגש ומחשבה, וכו'”, והרומנס התמים מתנגן בפינו ומצית לבבות…

לנו, לחדשים, היתה הובלת החלב בין העבודות הבלתי-מושכות. הן מפאת אי-ידיעת שבילי ואדי-פיג’אס על בוריים והן בעטיין של ההפתעות הבלתי נעימות שהיו אורבות לחלבן בדרכים. בשנת תרפ”ג היה אמצעי ההובלה של החלב לצפת – פוטיפרע אם ושתי – אתון מגודלה אך לא צעירה ביותר. היו מעמיסים עליה שקים עם 2-3 כדים, מוביל החלב היה מתיישב על גבה או מחמר אחריה, הכל לפי הזמן והיכולת, ויוצא לדרך. אם הכל הולך למישרין הרי אין בכך משום רבותא: במוקדם או במאוחר מגיעים איך שהוא. אבל קרה המקרה ובדרכי לואדי-פיג’אס כרעה פוטיפרע, נפלה ואינה קמה. פרקתי את משאה ושוב העמסתי. הגשם דולף, הדרך רחוקה, ופוטיפרע, רועדת כולה, רבצה שוב והפעם אינה מראה כל סימן של רצון לשתף פעולה. השתטחה בפישוט רגליים, להדגים בפני את אפיסת כוחותיה. לא הועילו כל שידולי ותכסיסי. אני נושא את עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי? הבחנתי מרחוק ברוכב. משהתקרב הכרתי בו את לויצקי ז”ל. רוכב הוא על גב פרדה חדשה, שנקנתה זה עתה בתיווכו של פיני איש צפת. ראני לויצקי בעניי ומיניה וביה עשינו חילופין: הוא עם פוטיפרע משרכים דרכם לאילת-השחר, ואני – על גב הפרדה החדשה – שמתי פני לצפת. הגעתי בחשכה והתחלתי בחלוקת החלב. התפלאו שם על איחורי, אך אחרי ששמעו מפי את הנסים ואת הנפלאות שקרוני בדרכי קיבלו את התנצלותי. באחד מבתי המורים אף כבדוני בכוסית קוניאק. חגגתי את המאורע בקופסת “יסמין” משובחת וריחנית, כפיצוי על צערי, וחזרתי לחאן, מקום לינתו של החלבן. למחרת הודיעוני כמה מלקוחותי: “היודע אתה? – החלב נחמץ”. מכאן ואילך חסל סדר פוטיפרע.

הוציא חנין מבית-מלאכתו כלי לתפארת, הלא זו היא הכרכרה המהוללה ששימשה כלי תחבורה לעשרות מחזורים של חלבנים. פישפשו ומצאו גם פרדה “מתאימה”, את שושנקה. ידעו הפלחים את נפש בהמתם. תועלתה של שושנקה בביסוק היתה מפוקפקת, על אף כוונותיה הטובות. מה שאין כן בכרכרה. דעתו של החלבן לא היתה אמנם כדעתם. אך בידעו את נפש הפלחים, זה העם העז והקנאי שלא יוותר על “הזוג” שלו, הסכים בדלית ברירה, והעסקה החד-סטרית נעשתה.

שושנקה האריכה ימים ושימשה בכהונתה זמן ועידנים. אף כי רוב נחת לא שבעו ממנה: חלושה היתה. במעלה ההר היתה מתנהלת בעצלתיים. לעומת זאת, במדרונו של ההר, היתה חפוזה ביותר, כאילו באה לפצות את בעליה. אלא שמרוב “גבורה” היתה נופלת על ברכיה ופוצעת אותן, ועל כן נחוץ היה להחזיק במושכות ולרסנה, ויצא שכרה בהפסדה. פעמים היה מזדמן שוטר ומאיים ברפורט, משום צער בעלי חיים, וכדי בזיון וקצף. לא. לא נתחבב “הג’וב” הזה במיוחד, ולא רבו הקופצים עליו. מילאו את התור כמי שכפאו שד, וברוך שפטרני…

היתה תקופה זו נעדרת פרטנזיות יתרות לגבי ענינים שבחומר. אולם, לעומת העוני החמרי עד לחמלה, היה הלב פתוח לערכים רוחניים ולחוויות נפש. והם שנתנו את הכוח להתעלם מהמצוקה ומהמחסור ולצפות לימים טובים שיבואו. כנביא קדמון היה צפרוני ז”ל נושא את דברו על המים הרבים העתידים להימצא, על גאולת החולה ועל תחיית הגליל העליון. מי פילל שלא יארכו הימים ויהיה החלום למציאות. ירחב ויגאה הלב למראה אילת-השחר, שיצאה מבדידותה והתנערה; חרגה מד’ אמותיה של החצר העתיקה ופרצה למרחבים; מצחיחותה ותהי לישוב משגשג ופורח

ממעט מזעיר – לעם רב, כן ירבו. מה טוב להעיף מדי פעם עין ולעקוב – ולו ממרחקים – אחר ההולכים לקראת הכוכב המפציע: אילת-השחר.

ומשפע אורו מוקרן גם אני.

יוסקה יבנאי

כפר ויתקיi