מתוך “עיירה היתה בליטא – דוסיאט בראי הזכרונות”

יוסף יבנאי (מספר זכרונות) – “חלמתי להיות איכר בארץ ישראל”

בבית אבא היתה לנו חנות לדברי עור. לא אהבתי את החנות. אנו, הילדים, העדפנו שתהיה לנו חנות מכולת. עולם חלומי היו סוכריות, ואילו בחנותנו – רק עור. האם אפשר לאכול סוליות עור? הנה למשל, לדודתי פריידל היתה חנות מכולת. אני זוכר עד היום את המקום בו החזיקה את הסוכריות: שם, למעלה, על המדף, בתוך קופסה נעולה. וכשהייתי מתחיל לטפס על המדפים, ידעה בדיוק לשם מה, והיתה אומרת: “ער קריכט שוין” (“הוא זוחל כבר”), אך היתה נותנת לי סוכריה. קראנו לה מומע פריידקה, אך לאחר נישואיה ליוסף לויט הוכרחנו לקרוא לה מומע פריידל. יותר מכובד!

היתה לנו עוזרת בבית, ואמא היתה פעילה בחנות. אמא ידעה היטב ליטאית – יותר טוב מאבא, וגם קצת פולנית. בימי ראשון הגויים מהסביבה היו מגיעים לכנסיה, וביום זה צריכים להישמר מגניבות. לחנות שלנו היה עשוי להיכנס גוי ולהעלים סוליה בכיסו… אני זוכר, שאבא היה מחבק כל גוי בצאתו מהחנות, שמא לקח משהו במשיכה, ואמא היתה גוערת בו על כך. עד כדי כך חשש אבא מהגויים, שכאשר פרצה השריפה, ואמא ביקשה להיעזר בגוי צעיר להציל סחורה, אבא עצר בעדה מחשש שמא יגנוב, והסחורה נשרפה!

אגב זה אני נזכר בסבא חנוך. ב”שריפה הגדולה” עלה ביתנו באש, ועברנו לגור בביתו של סבא חנוך. בחוץ היצבנו שולחן ועליו פרשנו את הסחורה. אני ואחי אברהם עמדנו על המשמר, אך סבא הצליח להערים עלינו, חטף סוליית עור והסתלק, ומייד חזר ונפנף בסולייה שבידו, ואמר: “הכך תשמורו?”. “ראינו אותך, אך ידענו שאינך גנב” – ניסיתי להתגונן…

מי “שלט” בבית, אמא או אבא? – לזכרוני, אמא ניהלה את הענינים. אבא התערב פחות. הוא אהב יותר להתפנות לקריאה, ותמיד מצא הזדמנות לכך. הנה מגיע הדואר ועמו העיתון – ביידיש – וגם ספרים לא חסרו. אמא רצתה מאוד שאלמד ב”ישיבה” – ולזה התנגד אבא בכל תוקף ורצה שאלמד מקצוע של ממש. והמלה האחרונה היתה לאבא… 

האווירה בעיירתנו היתה דתית, אורח החיים מסורתי, והכל קיבלו עול מלכות שמים ברצון. רובם היו “מתנגדים” ורק בודדים “חסידים”, אך בדרך כלל כולם היו מתונים. אבא לא חבש ירמולקה אלא קאסקט, כמו רוב יהודי העיירה – מבוגרים וילדים. ליד השולחן לא העזו לשבת בגילוי-ראש, והיה זה מקובל על כולנו וללא כפייה.

אבא היה איש נבון ולא קימץ בביקורת. הוא התנגד לדת הממוסדת, אך לא פרש מן הציבור. היה מניח תפילין מדי בוקר, וכמוהו גם אני ואחי. כך היה מקובל. אבל לא שאל אף פעם אם התפללתי. הוא לא חיטט…

בערב שבת ובשבת הלכנו לבית הכנסת, בלי מתח וברצון, ושם מצאתי את כל חברי. וכשהגיעה השעה ללכת לבית הכנסת, ואבא היה מתעכב ולא ממהר כל כך לצאת, זוכרני שזה היה “מרתיח” את אמא…

לאבא היה מקום מכובד בבית הכנסת, ירושה לו מאביו. והנה מזכיר מיכה ברון שבליל-כיפור, בטרם ייאמר “על דעת המקום”, תמיד היתה לאבא, וגם ליוסל’ שיפרה’ס, החזקה על פתיחת ארון הקודש, ואיש לא העז לקחת מהם את הכבוד הזה.

לדעתי, אבא לא היה במקומו הנכון. העיירה לא היתה בשבילו. החנות לא היתה בשבילו. הוא היה אדם משכיל, והיו אומרים עליו בעיירה, שב”עמוד” של ר’ עמנואל אתה יכול למצוא את שלום אש…

אבא היה מדקדק בבחירת המורים בשבילנו, ובמורים אלה בחרו גם הורים אחרים, שאמרו: “אם הילדים של ר’ עמנואל סלפ לומדים אצל המלמד הזה, גם ילדינו ילמדו אצלו”…

בתמונה: ההורים עמנואל וחיה ציפה סלפ.
ילדהם: מימין לשמאל עומדים – קהת, מרים, אלקה
יושבים (מימין) – יהודה ואברהם.
בחזית – תצלום של מיכה והנייה (צורפו במקור).

ב”חדר”…

בראשונה למדתי ב”חדר” של המלמד הצולע, רבי יחיאל.

זכור לי היטב יומי הראשון ב”חדר”. אך היפנה המלמד את גבו, כדי להוציא מחברת מהארון, ניצלתי את ההזדמנות והסתלקתי הביתה. גם למחרת רציתי לברוח, אך המלמד למד כנראה לקח, ומצאתי את הדלת נעולה. פרצתי בבכי תמרורים והחזירו אותי הביתה.

ישבתי בבית שבוע ימים, ואז החליט סבא חנוך, שאם הוא יביא אותי ל”חדר”, לבטח אשאר. הוא לקח אותי בזרועותיו, וכשהתקרבנו ל”חדר” השלכתי מידי את הדיותה, בתקווה שסבא יתכופף להרימה, ואז אצליח להתחמק ולברוח. אך לא! בדיוק אז עבר לידינו נער אחד, וסבא ביקש ממנו: “הרם נא ילד”… אני זוכר שאיימתי עליו ביידיש ואמרתי לו: “אוי ואבוי לך! אסיר את ראשך!”…

רבי יחיאל נקט בשיטת לימודים מודרנית, לא עוד קמץ – אל”ף – א, והדור הישן הסתייג ממנו. הספרים אצלו היו משעשעים, עם ציורים שלידם האות המתאימה, ואני זוכר שליד המלה : “איש” היתה מצויירת דמות וצמודה לה אות אל”ף גדולה.

המלמד היה קפדן והביט בעיניים זועמות. הוא היה מכנה “טראנטע” – סמרטוט – כל תלמיד שנכשל, ובשום אופן לא הסכמתי להישאר ללמוד אצלו, ועברתי ללמוד אצל רבי אחר, רבי משה קארפל’ס. ב”חדר” של רבי משה, שנקט דווקא את שיטת הלימוד הישנה, נהניתי. למדתי שם שני “זמנים” רצופים, קיץ וחורף, באווירה טובה.

ובכל זאת חזרתי ללמוד אצל רבי יחיאל, ואני זוכר ששאל אותי: “נו, איך היה ללמוד אצל משה ‘הייזן’ (מכנסיים)?” ולמה חזרתי? – לא ייאמן. הכל בגלל האות רי”ש. קנאתי באחי אברהם, שידע להגות רי”ש מתגלגלת בין הלשון והחיך, היגוי שלמד מפיו של רבי יחיאל, ובגלל הרי”ש הזאת החלטתי לשוב וללמוד אצלו…

רבי יחיאל היה קפדן וכעסן, ועוד איך! הוא היה כהן, ומקובל שכהנים הם כעסנים. הוא היה גם מכה! גם אחי יהודה פחד ממנו, ופעם ברח מה”חדר”, עלה על הגג ואיים לקפוץ ממנו…

אך צריך לציין, שהמלמד הזה היה מורה מצויין, וכתב-ידו יוצא מהכלל! אפילו האות נו”ן, אות פשוטה כל-כך, יצאה מתחת ידו יפהפיה, ובשום אופן לא הצלחנו לחקותה. היו לנו שיעורים מיוחדים לכתיבה תמה, והמלמד היה מרבה לאמן אותנו, אך תמיד הדגיש שאיננו מוכרחים להתאמץ ולכתוב כמותו… רבי יחיאל הבדיל גם בין שי”ן ימנית לבין שי”ן שמאלית. למדנו אצלו עברית ודקדוק בשיטתיות ובהדרגה, ועד היום אני זוכר את שעורי הדקדוק ו”החלוקה לגזרות”… למדנו גם תנ”ך, ואני זוכר שדפי החומש היו מחולקים, חציים עברית וחציים יידיש. רש”י למדתי בתקופה יותר מאוחרת. מהזמן ההוא אני זוכר את ספרי הלימוד “בית-מקרא” ו”בית-ספר”, ו”לקט” – גמרא למתחילים…

בשלב גבוה יותר, מדי יום שישי, למדנו לכתוב מכתבים, והיינו מתרגמים מיידיש לעברית. פעם נתן לי המלמד לתרגם משפט. בהפסקה חיטטתי בתיק שלו וגיליתי ב”אגרון מכתבים” ביידיש את ה”מפתח” – התרגום לעברית. הצצתי ומצאתי תרגום יפה יותר משלי, וכך היה כתוב: “כל המסובין פרצו בצחוק”… המשפט הזה כל כך מצא חן בעיני עד שהתרגשתי. הנה גם כעת אני מתרגש עד דמעות – – –

עלילות התנ”ך קסמו לי…

היינו שמונה ילדים בבית, ובוודאי היו חיכוכים בינינו, וביחוד ביני ובין אחי אברהם, שהיה פרחח מאין כמוהו, ותכונה זו נעלמה ממנו בבחרותו. אני גם זוכר שאחותי הנק’ה היתה “חוטפת” מאיתנו כ ה ו ג ן! וזאת למה? מינהג היה לה: כשהיתה עוברת על פנינו, ואנו יושבים כך סתם ומתבטלים, היתה אומרת לנו ב”ניגון” של ההורים: “קינדער, נעמט די ג מ ר א” (“ילדים, קחו את הגמרא”)… וביחוד מדגישה את ה”גמרא”, ואנו היינו מתפוצצים מכעס ומכים!

תנ”ך אהבתי ללמוד, מה שאין כן גמרא. שכננו ר’ שאול היה יהודי למדן, ולימד גמרא למבוגרים. עם דרדקים לא התעסק, אך כשכן הוא נעתר להפצרת אבא והסכים ללמדני. הוא היה בא לביתנו, ותחילה לימד אותי “בבא מציעא”, ואני זוכר שאבא היה נוכח בשיעורים. עברית כבר ידעתי, אך בארמית התקשיתי. ר’ שאול הירבה להסביר לי, אך הביאור לא נקלט. פשוט לא אהבתי את זה. למדתי גם “אלו מציאות”, וכך המשכתי חצי שנה, אך לא מצאתי ענין בגמרא, בעוד שהעלילות מן התנ”ך קסמו לי.

אפשר לומר, שהנבט של האהבה לארץ-ישראל התחיל נובט אצלי, ובוודאי גם אצל אחרים, כבר בלימוד התנ”ך בחדר. חיינו את ארץ-ישראל כממשות. אך לא זכור לי שהיה לי אז מושג מה קורה בארץ-ישראל.

בעת ההיא קראתי את ספרו של בוקי בן יוגלי (ד”ר יהודה לייב קצנלסון) – “שירת הזמיר”. הספר הרשים אותי מאד ועורר את חלומותי על ארץ-ישראל…

מולנו גרה משפחת אלבינגר, שניהלו בית-מסחר. האשה – אשת חיל, ובעלה – למדן, כמעט רב! בנם היה יושב בעליית-הגג ולומד גמרא, ואמי השתוקקה שאהיה רב כמותו. כאשר נועצה אמא באלבינגר הבחור, ושאלה אם כדאי שאלמד ב”ישיבה”, השיב לה: “א-צוועק איז דאס ניט” (“תכלית – אין בזה”)…

בשלב מסויים דובר על כך שאסע ללמוד ב”ישיבה” ולי דווקא קסם הרעיון – ואולי בגלל הנסיעה אל מחוץ לעיירה… אך אבא עמד על כך שאלמד מקצוע.

יותר מאוחר הזמין אותי קרובי יוסקה קגן, שאבוא אליו ל”ישיבה” ואתרשם בעצמי, אך הוסיף: “בינך לביני הענין כפוי עלי”. באתי, הצצתי, ולא מצא-חן בעיני, ואבא רשם אותי לבית הספר המקצועי היהודי בדווינסק. אך אקדים לספר על לימודי בבית הספר העממי הרוסי בעיירה.

בבית הספר העממי הרוסי (נארודנויה אוצ’ילישצ’ה)

הודות לקשרים שהיו לאבא עם מנהל בית הספר הרוסי בעיירה הייתי בין הילדים היהודים הבודדים שנתקבלו ללמוד בו. ניגשתי לבחינות הכניסה, ואתי גם ביילה, בתו של המלמד משה-לייב ברמן.

משה-לייב היה חסיד, עני מרוד, אך למדן מופלג. כשרון מיוחד היה לו לחבר משפטים בעלי משמעות כפולה. אני זוכר שעל המלה “פיחוטא” (ברוסית – חיל רגלי) אמר: לולא חטא פיו של הבחור, היה יותר מאשר חייל רגלי פשוט… בנו הפליא לספר סיפורי חסידים, ואני הייתי עומד בפה פעור ומאזין.

שייקה ג.: משה-לייב היה קיצוני באורח חייו היהודי. הוא לא היה מדבר מערב שבת ועד מוצאי שבת, ואם דיבר – אז רק בלשון הקודש.

רחל ס.: ביילה סיימה אוניברסיטה בפאריס, הוסמכה לרפואה, ונישאה לפרופסור איטלקי…

[מתוך שיחה עם יוצאי העיירה]

ובכן, הציגו על הלוח שאלה, וראשונה נשאלה ביילה, אך היא נכשלה בגלל שתי שגיאות, ואילו אני דייקתי בתשובה ונתקבלתי.

עד מהרה התברר שהכיתה היתה ברמה גבוהה מדי בשבילי. המנהל דווקא ניסה לעזור לי, ונתן לי ספר הכנה. אני זוכר שהיה שם סיפור קשה ללימוד, ואבא ערך אותו בצורה בהירה יותר, ומדי בוקר הייתי משכים קום ומשנן. זו היתה עבודת פרך! גם בחשבון היה לי קושי, ובמפה הגיאוגרפית לא התמצאתי ונאלצתי להיעזר בילדי הגויים. ה”שקוצים” הכפריים נעדרו בעונה זו מבית הספר ועבדו עם הוריהם בשדה, ואני נעזרתי בשתי “שיקסעס” (האחת היתה שכנה של האורלינים). אני זוכר שהתחלתי לפקפק באימרה השגורה, “א גויישער קאפ” (“ראש של גוי”). והרי ה”שיקסעס” היטיבו לדעת ממני!

אבא המשיך לעזור לי בהכנת השיעורים, אך בכיתה לא ידעתי להשיב. “והרי בבית עשית” – התפלא המורה. ומה אספר לו, שאבא עשה לי את השיעורים?

כשהתפנה מקום בכיתה הנמוכה עברתי לשם, ורווח לי. אמא התפלאה: “עד עכשיו היית צריך להשכים קום ולדגור, והנה כעת זה אחרת!” ואכן, בכיתה הגבוהה הרגשתי נחות, ואילו בכיתה החדשה ממש נהניתי.

בחברת ילדי הגויים…

כיהודי הייתי פטור משעורי דת וליטאית שלימד הכומר. אני זוכר שתמונת “האם הקדושה” היתה תלויה בכיתה מול עיני, והדבר היה לי לזרא – – –

והיו התגרויות מצד ה”שקוצים”. אני זוכר שהניחו לפני נתחי בשר חזיר, ונאלצתי לתת להם עוגה כדי שיסלקו את הטומאה.

ופעם אחרת, כשהייתי תורן נקיון, עמד לו הגוי באצ’יס ורטן לעומתי: “איך אתה מנקה? איזו מין עבודה היא זו? חכה, ייכנס המורה ואספר לו”. בכעסי סטרתי לו על לחיו, וזו התנפחה כהוגן! נבהלתי, וחששתי מתגובה… אך ראה זה פלא: באצ’יס נעשה לפתע כקצוץ כנפיים, ועוד קודם שנכנס המורה החניף לי והצביע על המחברת שקנה בחנות של סבא, ולא הלשין.

אביו היה שען, אדם ליבראלי ואינטליגנטי, שאשתו הביטה עליו בעין רעה על שלא הלך לכנסיה. האב היה אדם מצויין, ואילו הבן היה סורר, שונא ישראל!

חיים לויט: אני זוכר שיוסף סטר לגוי שמרח לו, כך נדמה לי, שומן חזיר על שפתיו. ואם אינני טועה נעקרו לגוי שתי שיניים. כמובן שחששנו מתגובת הגויים, וצריך היה למנוע התגרות מצדם. המורה הגוי דובלבוביץ, שידע כנראה את רקע המעשה, לא הגיב בחומרה ודאג שישכיחו את הענין. אולי שיחדו אותו כדי שירגיע את הרוחות, ואולי חשש שיפטרו אותו. האם הרב שלנו התערב? – לא בענינים כאלה, וההתערבות לעזרה במקרי התגרות באה בדרך כלל מ”הרבנות הגדולה” שהיתה בנובו-אלכסנדרובסק.

כשהתחלף המנהל ובא אחר במקומו, יותר ליבראלי, הצטרף אז לכיתה יהודי נוסף, ילד מבני העניים. המורה הבחין אולי שתועלת לא תצמח ממנו, וזלזל בו. לכן חשבו ה”שקוצים” שאפשר להתגרות בו – למרות שהיה בעל גוף – ואני זוכר שביילה גילתה אומץ והצביעה למורה על מי שפגע בילד. המורה תפש את סנטרו של ה”שייגעץ” ובכוח הרים את ראשו וגער בו והזהיר אותו. שנאתי את הגוי הזה גם בבחרותו, אף כי היינו משתעשעים ביחד ומחליקים על הקרח. כשנכנסו הבולשביקים לעיירה הוא הצטרף אליהם.

כשהתחולל הפוגרום

הייתי ילד כבן חמש כשהתחולל פוגרום בעיירתנו. עברה שמועה שהגויים עומדים לפרוע ביהודים, ואני זוכר שאמא דאגה והיתה מוטרדת, אך אבא ביטל את השמועה בתנועת-יד ואמר שאלו דברי הבל של נשים… עלינו אל הקומה השניה של בית המרקחת של חיים-אהרן והסתגרנו בתוך חדר. היה איתנו גם הרב בונים-צמח זילבר, אביה של שרה-נחמה אשת הרוקח. משם עקבנו אחרי המתרחש ושמענו את הרעש של ניפוץ השמשות. נתגלתה לפנינו תמונת זוועה: נוצות מהכרים ומהכסתות התעופפו וכיסו את האדמה כמו שלג. חנויות נשדדו, וחביות של דבש התגלגלו מהחנות של סבא אל הרחוב, וכשנכנסנו הביתה גילינו שאת לוח-הספרות משעון הקיר שלנו תלשו.

צלצול פעמוני הכנסיה החריד אותי, ותקופה ארוכה לא העזתי לעבור על-יד הכנסיה. עד היום הרשמים של הפוגרום חיים בקרבי.

וכשפרצו שריפות…

אני זוכר שהייתי עוד פעוט ממש, כשהלכתי עם אמא וברחוב ראיתי שלדי בתים. שאלתי “מה זה?”, ואמרו לי שהיתה שריפה… אודים מהשריפה הזאת נשארו במקום גם בבגרותי. גילו לי שה”פריזיווניקים”, הבחורים שהתייצבו לצבא, ערכו ערב גיוסם חינגות, וכאחד ממעשי-התעלולים הציתו אש.

שבע שנים לאחר השריפה הזאת פרצה שריפה אחרת. אמרו אז, שהיתה זו פעולת-גמול של חלק מהפורעים שנחבשו בבית הסוהר לאחר הפוגרום, וכשהשתחררו מהכלא חזרו לעיירה, ומתוך נקמה העלו אותה באש. האש פרצה בדיוק בשבוע של פרשת “בהעלותך”…

אני זוכר שלמדתי אז אצל יוסל חצקל. (בנו של הדוד פייביש), החזקתי גמרא ביד, ולפתע שמעתי מישהו צועק, שרואים עשן של שריפה גדולה במרכז העיירה. רצתי הביתה, ומצאתי את אמא בבהלה גמורה, כשכל בני הבית עסוקים כבר באריזת החפצים. פרשו על הרצפה סדין גדול, ואספו עליו את כלי המיטה. ליד הכנסיה היתה חצר פנוייה, ושם רוכזו הרבה “נשרפים”, כלומר, אלה שנפגעו מהשריפה. שם היינו עד הערב. ידיד טאטארי שעזר לנו עמד ליד החבילות שלנו. אני זוכר שאבא דיבר אתו (הטאטארים בעיירה ידעו יידיש), ושאל אותו מי, לדעתו, עשה את המעשה.

עברנו אז לגור בבית הדוד שמואל-איציק, והנה, שבוע אחר כך, ביום ראשון, שוב פרצה שריפה. אמא צעקה וקראה ל”שייגעץ” אחד שיבוא לעזור להציל את רכושנו, אך הוא לא נענה לה. כשאני צעקתי לעברו, הוא בא ועזר לנו להוציא את מעט המטלטלים.

זמן קצר אחרי השריפה הזאת נכנס אשר החייט לבית-העץ החדש שלו. באחד הלילות אני מביט בחלון ורואה אור! הכניסה מוארת! התחלתי לצעוק: “אי! אי! שריפה!” – ביתו החדש של אשר החייט עלה באש. אמרו אז על פוטרניס, הגוי משכונת הפועלים, שגר בין בתי הכובסות, שהוא שהצית. הוא היה בריון וסיפרו שסילק חשבון.

גם ביתנו עלה אז באש, ואנו עברנו להתגורר בביתו של סבא חנוך. הצטופפנו שם יחד עם משפחת אורלין, והדוחק היה לא קטן.

למחרת השריפה חיפשנו, אולי נשארו חפצים לפליטה, והנה עליתי על אפר חם ורגלי נכוותה. את רגלי ריפאה באבל קרובתי מוסל בת חיה-מינה. היא הניחה על הכווייה גרגרי פשתן חמים. איך הגעתי לאבל, זהו סיפור אחר.

ציביליזציה באַבֶּל…

למחרת השריפה הגיע מאבל קרובנו שלמה פרידמן בן בערציק וחיה-מינה, והזמין את אמא לבוא ולנוח אצלם ולהירגע. חיה-מינה יתה אחות סבתי שרה-ביילה, אם אמי. אמא לא נעתרה להזמנה, אך אני ואחי אברהם “נדלקנו” לרעיון, ועלינו על העגלה, כשאנו יחפים ומלוכלכים, וכנראה גם בבגדים בלויים, כי אני זוכר שילדי השכנים של בערציק לעגו לנו בחוץ ואמרו: “בערציק’ס קרובים און גייען צעריסן” (“הקרובים של בערציק, ולבושם קרעים”)…

כנראה שהמראה העלוב שלנו לא הלם את המעמד של קרובינו העשירים. מדוע “עשירים”? – והלא עמד פסנתר בביתם… בתם מוסל, שניהלה חנות לאריגים, תפרה לנו בגד חדש, ואני זוכר שכאשר באה לדוסיאט ואמא רצתה לשלם לה, היא סירבה לקבל. זוכרני, שבנה הקטן, מיכה זיידלין (מנשואיה הראשונים) היה פרחח לא קטן, והוא עודד אותנו “לקשקש” על הקלידים בפסנתר, עד שבאה סבתו חיה-מינה והרגיעה אותנו. הוא גם לימד אותנו לשתות תה מכוס, בצורה מאוד לא מכובדת, וכאשר המשכנו במנהג חדש זה גם בבית, אמא נזפה בנו כהוגן. אמא מאוד הקפידה שנתנהג כהלכה ובנימוס. עד היום, אם אני “נכשל” בלגימה לא מנומסת, אני מתבונן סביבי בחרדה, שמא נתפשתי בקלקלתי…

שם, באבל, פגשתי לראשונה את רפאל חריט, שהיה סטודנט והיה לו כבר “כוכב” על כובעו, והיה נעול סנדלים – חזיון נדיר אז. טיילנו אתו, והוא האיץ בי ובאחי אברהם לכתוב הביתה.

כאשר חזרנו לעיירה, כעבור שבוע או שבועיים, אמרה לנו דודה פריידל: “הנה הגעתם עם מכתבכם” והוסיפה: “בוודאי למדתם שם לצחצח שיניים”… ללמדך, שחזרנו מן הציביליזציה…

בבית הדודים בדווינסק

בשנים 1915-1912 למדתי בדווינסק בבית הספר המקצועי היהודי וגרתי בבית הדודים. תחילה התארחתי בבית דודתי ריבה-לאה, אחות אבא. את בעלה, אברהם-בר טודר, שנפטר בגיל צעיר, פגשתי בילדותי בדוסיאט. ביתם היה במסנייצקאייה. ילדיה הבוגרים היו כבר מחוץ לבית – ומכולם אני זוכר ביחוד את שמואל, שהיה טכנאי שיניים, ויותר מאוחר היגר לארצות הברית בעקבות אחיו ניסן. אני נזכר, שהחלטתי על דעת עצמי לנסוע לחג הסוכות הביתה, יחד עם חברי וולפה ליפשיץ, ושמואל השיג אותי והחזירני לביתם.

לאחר שהדוד אברהם-בר נפטר, הדודה ריבה-לאה נשאה לבדה בעול המשפחה הגדולה. היא היתה בעלת בית למופת ואשת חיל. בהיותה סוחרת בבדים נסעה הרבה בדרכים. באחד הלילות בנסיעתה בעגלה נרצחה בידי גויים.

בישראל נמצאים שניים מנכדיה, מ”שארית הפליטה”: אברהם בן ברטה ולולה בת ויכקה.

אברהם ל.: אני נושא את שם סבא אברהם-בר. מאמא נודע לי שסבתא נרצחה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בביתנו היה הצילום של קבר הסבתא. אמא סיפרה, שהיא ואחותה ויכקה נסעו לחפש את מקום קבורתה, ומצאוהו אי-שם על גבול פולין…

לולה ג.: אני נושאת את שם הסבתא ריבה-לאה. אמי שמרה על שמה מהבית, ועל השלט בביתנו בדווינסק היה רשום כך: “ורה טודר-גורביץ, מיילדת”. אמא היתה ידועה בשם ורה בוריסובנה (בת בר) טודר.

דודה ריבה-לאה היתה אשה פעלתנית ותמיד עסוקה, ואולי משום כך עברתי לגור בבית אחיה, דודי שמואל-איציק, שעזב את דוסיאט לאחר השריפה…

דודי שמואל-איציק, ירש בדווינסק בית דירות מול בית הכנסת. מדי פעם היה נוסע מדוסיאט לדווינסק לבדוק את רכושו, עד אשר קבע שם את ביתו. גם לאבי היתה “ירושה” בדווינסק, אך כשהתחילו מדברים שיתירו ליהודים לשבת ברוסיה גם בערים הגדולות, חשש אבא שהמרכז המסחרי יעבור מדווינסק לפנים רוסיה ורכושו יאבד את ערכו, ולכן מכר אותו…

דודי שמואל-איציק זכור לי כאדם חרוץ גם הוא, שנא הולכי בטל. בעצמו היה מסייד את הבתים שהשכיר, והיה זה מעשה יוצא דופן של בעל-בית. את כל ילדיו לימד מלאכה! הוא שלל מאוד את הדת הממוסדת, ובשהותי בביתו בדווינסק הבחנתי שילדיו אינם מקפידים בדינים, ואף צחקו למראה הארבע-כנפות שעלי… בניו היו למדנים, כולם בוגרי ישיבות, אך לא דבקו בדת כדרך הרבנים, אלא ברוח ההשכלה, שהשפעתה בליטא היתה גדולה: “היה יהודי באוהלך, ואדם – בצאתך…” כמה מילדיו חיים ברוסיה ובאמריקה.

בתום שנה עברתי לגור בביתו של הדוד משה חצקל, אחי אמא. הבית היה תמיד פתוח לאורחים. שם פגשתי לראשונה את קרובינו מליבאווה, זונדל גינזבורג ובנו דוב, שבא להתייצב לצבא, והם התארחו שם זמן מה. כשעמדו להיפרד הציע זונדל כסף לדודה חסיה, והיא סירבה לקבל, ואני השתוממתי. הרי לא היו משפחה אמידה.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ופליטים התחילו לזרום לדווינסק, ביקש ממני הדוד לכתוב מכתב ברוסית לקרוביה של הדודה בשאדובה, שיבואו לביתם. ואכן הם הגיעו, ואני זוכר את בתם ליבה, שהיתה נכה בידה, שהשתוקקה לעלות לארץ-ישראל, ויותר מאוחר נודע לי, שבגלל נכותה היא לא נמצאה כשרה לעלות.

כשהשתנו הזמנים והרשו ליהודים לגור מחוץ לתחום המושב, עברו לשם הדודים משה וחסיה ומשפחתם. במכתבה אלינו לארץ כתבה אחותי הניה: “אמא הגתה רעיון שתשלחו פונט אחד לדוד משה ברוסיה לכבוד חג הפסח…”

זכרונות נעימים נשארו לי מדודתי חסיה, שהיתה בתו של ר’ קופל מרגלית, אחד הלמדנים המפורסמים. חסיה היתה טיפוס עירוני, אשה עדינה מאוד. אני זוכר שבבואה לדוסיאט, גיסותיה הלכו עליה רכיל, שהיא בזבזנית, שקונה איטריות מוכנות. בעיירה תמיד הטיפו לה מוסר, והיא לא מצאה שם מקום. חסיה ידעה לשיר, ונהגה ללכת לתיאטרון. עם בתה לאה’קה המשכתי לשמור על קשר-מכתבים גם כשעליתי לארץ. בטרם עברו אל מחוץ לתחום המושב היא כתבה אלי: “אני חיה פה, בלי אהבה, בלי תכלית”, ואני עניתי לה, שבין הגורמים לעלייתי ארצה אני מייחס חלק רב לאמה, דודה חסיה, שהיתה שרה לי משירי ציון, משירי גולדפדן ואחרים. אני זוכר, שגם הדודה כתבה לי, שחלמה לעלות לארץ-ישראל. והנה שב ועולה בזכרוני הסיפור “לב אם”, שקלטתי בילדותי מפי דודה חסיה, שסיפרה אותו לחברתה. זה היה כאשר רב-סבתא הנה-זלדה נפטרה בבית סבתי, אם אמי, שרה-ביילה. אני זוכר שגופתה הונחה על הרצפה ונרות דלקו סביבה. הייתי נרגש, ודברי האם בסיפור – “האם נחבלת בני?” – ריגשו אותי עוד יותר. הייתי אז, אולי, בן שש.

בבית דודי משה וחסיה קראתי את “אשמת-שומרון” ו”אהבת ציון” וספרים עבריים אחרים. ראה אותי קרובנו זלמן חריט קורא ספר עברי, התעכב לידי וסיפר לי על חוויות ביקורו בארץ-ישראל, ואני התלהבתי. על חדרה שמעתי עוד בבית הורי. אבא קנה אדמה בחדרה, אך הפסיק את תשלומיו…

בדווינסק פגשתי שוב את מיכה זיידלין, כאשר בא להיפרד מקרוביו, בני משפחת חריט, בדרכו לארץ-ישראל יחד עם יצחק בן חצקל חריט ויוסף בן יהודה חריט. זה היה בשנת 1913, בדיוק ביום בו זוכה בייליס. אגב “משפט בייליס” אני נזכר בפסוק שהיה מקובל עלינו אז: דצ”ך עד”ש באח”ב – ראשי תיבות ל”דברי צבריאק כזב, עלילת דם שקר, בייליס אינו חייב בדין”…

יצחק חריט היה מוותיקי עפולה. יוסף חריט היה מראשוני “שומר”. על מיכה זיידלין נודע לי עוד בטרם עלייתי ארצה, שהוא נהרג. רק לאחרונה נודעו לי פרטי מותו וקבורתו בטבריה.

בבית-ספר מקצועי יהודי – “דווינסק יברייסקויה רמסלנויה אוצ’ילישצ’ה”

בבית הספר המקצועי היהודי בדווינסק המורים היו יהודים, ושפת ההוראה היתה רוסית. התחלתי ללמוד מסגרות, אך בהמלצת אבא התמסרתי יותר ללימודי נגרות. למדנו שם גם מקצועות הומאניסטיים וגם ריאליים, כמו פיסיקה וטכנולוגיה.

שלטתי כבר היטב בעברית, לעומת חברי בכיתה שדיברו רק רוסית, ברוח הכניעה אז לתרבות הרוסית. אני זוכר שהעתקתי מגלויה את דיוקנו של הסופר דוד פרישמן, והראיתי את הציור למורה. אחד התלמידים שאל: “מי זה?” והשבתי: “פרישמן”. אמר שאינו מכיר שם זה. המורה, שהיה כנראה ציוני, אמר לו: “אתה בוודאי יודע מי זה פושקין…”

בשעת ביקור בבית חברי לכיתה – לוטקין שמו – דיברתי אתו יידיש, כי לא אהבתי לדבר רוסית. אביו נכנס לחדר, ניגש וסטר לבנו על לחיו ורטן בכעס: “מי זה מדבר יידיש?!” – כהורים רבים דאג גם הוא שבנו ידבר וישלוט ברוסית. אך אני זוכר שתלמיד אחר סיפר, שאביו הבטיח לו לקחתו לטיול לארץ-ישראל…

בבית הספר נערכו החגיגות הרשמיות ברוסית. גם בבית הכנסת הגדול בדווינסק היה הרב-מטעם נואם ברוסית. לפעמים יצאנו בחברותא לתיאטרון, אך איני זוכר שהיה בזמני תיאטרון יהודי.

בתקופה ההיא כתבתי יחד עם חברי חיבור בשם “חלום”: אנחנו עולים לארץ-ישראל, חורשים את האדמה ונהנים מחיי הכפר. אך כאשר באתי הביתה לחופשה, התביישתי להראות את החיבור הזה להורי, והטמנתיו ב”בויידעם” (עליית-גג), ואולי הוא מונח שם עד היום הזה…

הגנה עצמית

בדווינסק היה תחביב שלי לימוד אמצעי התגוננות: להחזיר מכות, להפיל ארצה וכדומה. לא החמצתי הזדמנות להוכיח את כושרי, והשעה שיחקה לי: היתה שם גבעה שעליה נהגו לשחק כדורגל. לשם אהבתי ללכת עם חברי ולהתבונן במשחק…

יום אחד התאמנו שם חיילי מילואים, ובעוד אנו מתבוננים בהם שיחרר אותם הקצין, ואמר להם: “ועכשיו תתחילו א י ת ם” – והצביע לעברנו… לפתע מצאתי עצמי נבדל מחברי ולצדי חייל מבוגר שתפש ואחז בי. מיד השתמשתי בתחבולות שלמדני חברי לכיתה, מרסוב, והחזקתי בחייל ושנינו התגלגלנו מראש הגבעה עד פסי הרכבת, כשאנשים צופים בנו מהצד…

כעבור שנה, כאשר עבדתי אצל הגרמנים בעבודת כפייה, העזתי לבקש מהקצין הגרמני שירשה לנו להתאבק. הוא הצביע על “שייגעץ” אחד, שאמר לי בליגלוג:

“איתך? – ב ב ק ש ה”… הוא הצליח אמנם להצמיד אותי אל האדמה, אך אני גם הפעם השתמשתי בתחבולה ותפשתי חזק בצווארו, עד כי לא היה יכול לסובבו…

עד היום יש לי הערכה רבה למתאבקים בזירה – – –

מלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה, כאשר נהפך בית הספר שלנו לבית חולים, נפסקו לימודי בדווינסק, ושבתי הביתה – לדוסיאט.

הגעתי לעיירה לפנות ערב. לפתע התחילו הפצצות הגרמנים. הרוסים נעלמו מהעיירה. אחד נהרג, ואני זוכר שקברו אותו לא רחוק מביתנו. החלוץ של הצבא הגרמני הגיע לדוסיאט, וקבוצת חיילים ישבה אתנו. הם הראו לנו תמונות מבני משפחותיהם, ודווקא נראו לנו אנושיים. למחרת בבוקר ראיתי שהם אוכלים לחם לבן בריבה, וזה היה חזיון חדש! הם היו מנגנים במפוחיות ושטים על פני האגם. זכרתי אותם לטובה, ודווקא לרוסים שמרתי טינה: כשנסוג הצבא הרוסי, חייליו התנהגו בגסות. את הבאללאיקה שלי הסירו בכוח מהקיר, ולקחוה…

כשפרצה המלחמה, ברחה הדודה פריידל לרוסיה, והצטרפו אליה אחותי אלקה וגם בת-דודתי סוניה אורלין, וכולם יחד גרו עם החריטים. גם הורי חשבו, כנראה, לברוח. אבא קנה כבר סוס ועגלה, והדוסיאטאים התפקעו מצחוק: ר’ עמנואל ינהג בסוס כבעל-עגלה… אני זוכר שהסוס הזה גרם רק צרות. כל היום רק עמד ואכל. כשהיו עוברים ליד הסככה, היה מתחיל לצהול, ואנחנו פחדנו שהגרמנים יקחו אותו מאתנו. יום אחד נצטוו תושבי העיירה להביא את הסוסים לכיכר השוק. סוס שנמצא מתאים לצבא נלקח, ובעליו קיבל “שיין” – כרטיס-נייר המזכה בתמורה. הצטערתי שהסוס שלנו נמצא מתאים. הוא היה דווקא סוס יפה…

הגרמנים גייסו אז גילאים מסויימים לעבודה. את נפתלי שו”ב מינו “לבירגר-מייסטר” (“ראש האזרחים”) והוא קיבל מהם מתנה – ספר תהילים בגרמנית, שממנו למדתי גרמנית.

כשאחיה החורג של סבתא שרה-ביילה, משה פרידמן, מליבאווה, ביקר בביתנו, התגאתה סבתא בפניו שאני יודע גרמנית, ואזכור שאמר: “לא מספיק לדעת גרמנית. צריך לדעת גם את ספרותה ותרבותה”… בדרכי לארץ-ישראל נפרדתי ממנו בליבאווה, והוא עודד אותי שלא אפחד לנסוע באניה – – –

אייבי פרידמן: משה בן חיים-אביגדור פרידמן מליבאווה היה למדן ועל אשתו, שרה, סיפרו שלבשה מכנסיים ועישנה סיגריות – חזיון נדיר בימים ההם…

הגרמנים גייסו אותי ואת חברי חיים לויט להקמת הגשר על הנהר שחצה את העיירה. נפצעתי באצבעי, והגרמנים הגישו לי עזרה ראשונה. תמורת עבודתנו קיבלנו כסף וגם מצרכי מזון. יותר מאוחר התחילו לגייס לעבודה למקומות רחוקים, אך תמורת כופר-נפש אפשר היה להשתחרר. ההורים שילמו לאמו של חיים לויט שכר דירה מראש, כדי שיהיו לה דמי-פדיון עבור חיים, ואבא שילם כופר גם עבורי, ולא נשלחנו למרחקים…

בכפר סמוך לדוסיאט היה סוחר יערות יהודי, שהציע לנו לעבוד אצלו וכך נהיה פטורים מעבודה אחרת. עבדנו יחד, מאיר לויט, אחי אברהם, חיים לויט ואנכי. בנינו רפסודות והשטנו אותן על הנהר, ומשם הן נשלחו לגרמניה. העבודה היתה מעייפת מאד. אני זוכר שבלילה קמתי כמוכה ירח, ובתנועות ידיים כאילו דחפתי רפסודה להשיטה בנהר…

היינו לנים בסככה בתוך החצר, ובישלנו לעצמנו מן המצרכים שסיפקו לנו הגרמנים. היו שם שתי “שיקסעס”, אחת מהן אנטישמית, והשניה, כשרקדנו, היא דחפה את בתה שתרקוד אתנו… ולשבתות היינו נוסעים הביתה.

רבקה ש.: אני זוכרת את הגשר הישן, שהיה רעוע ומסוכן. לא פעם נשמט קרש מתחת לרגלי ורק בנס לא נפלתי לנהר…

שייקה ג.: הגשר החדש נבנה, כנראה, בשנת 1930, ונקרא על-שם דאריוס וגירנאס, שני טייסים אמריקנים ממוצא ליטאי, שרצו להביא כבוד לעמם, וחצו את האוקיינוס האטלנטי. מטוסם התרסק ונפל אי-שם בגרמניה, והיתה סברה שעבר מעל למחנה צבאי גרמני והופל…

בליטא הוצא בול לזכרם, והם הפכו לגיבורים לאומיים. הוכרז אז יום-אבל, ובדוסיאט, בעת נאומו של קוזמיצקאס, עמד לייזר גליק ובכה. צילום שלו, בציון שמו, הופיע בעיתון ליטאי בקובנה, ונכתב שם, שהכאב על מות הטייסים היה כה גדול, עד שגם היהודים עמדו ומיררו בבכי…

המלחמה הסתיימה. זמן קצר שלטו בעיירה הבולשביקים, שהגיעו בעקבות המהפכה הרוסית. אני זוכר תהלוכה באחד במאי, היתה שירה יפה, וקומיסאר טאטארי נאם. הקומיסאר הזה לימד אותנו שירים מהפכניים.

נחמה ס.: אחרי המהפכה הגעתי מדווינסק לביקור בדוסיאט, וכששאלו אותי שם לאיזו מפלגה אני נוטה, השבתי – כעצת אמי – “ק. וו. ד” (ראשי-תיבות של “קודה ווטר דוייט” – ברוסית. ובתרגום: לאן שהרוח נושבת…).

בזמן ההוא נפוצה בפי הגויים האימרה, שרוסיה נשלטה על-ידי שלושה יהודים: התה- של ויסוצקי, הסוכר – של ברודצקי, והמדינה – של טרוצקי…

בליטא העצמאית

ואחר-כך בא תור העצמאות של ליטא.

יום אחד יצאה אשתו של איצ’ה בר (אחיו של וולפקה), כהרגלה, לרעות פרות על-יד בית הקברות. הגיעו חיילים ליטאים, טפלו עליה שהיא מרגלת, ירו בה והרגו אותה. בזה התחילה בשבילנו עצמאותם של הליטאים…

בליטא העצמאית היה אמנם מיניסטריון יהודי, הקהילה היתה בעלת זכויות רשמיות לנהל את החיים החברתיים היהודיים, ולכאורה אפשר היה לתלות תקוות באוטונומיה שניתנה ליהודים. אך עד מהרה התברר שאין הרבה על מי ועל מה לסמוך. על כך למדתי גם יותר מאוחר, ממכתבים שהגיעו אלי לארץ.

הצטרפתי ל”החלוץ”

בשנת 1919 הגיעה לדוסיאט שיינה שפירא (אמא של חמדה ינאי מכפר מסריק) והזמינה אותי לבוא אליהם לכפר, לקאלינישוק, ללמד את ילדיה עברית. היתה להם טחנת קמח, מונעת בכוח המים, והמקום יפה ופאסטוראלי. הטחנה היתה נקודת מיפגש לאנשים שונים. לימדתי את הילדים עברית, וגם שירים עבריים, ונהניתי להיות שם. כחודש לאחר בואי פגשה בי בת-דודתי חווה איידלמן (נישאה לשמעון פארס), שעברה בקאלינישוק בדרכה למשפחת אביה חיים-לייב בטראגין. חווה ניסתה להשפיע עלי לעבור לאוטיאן – העיר הסמוכה – וללמד שם. “אוטיאן הרי זו עיר! שם יחטפו מורה כמוך!” כשסיפרתי על כך לשיינה, היא הגיבה בכעס: “ומניין נביא מורה אחר לילדינו? הלא התקשרנו אתך! לוא אמך ידעה, היתה צועקת חמס!”, ועוד הוסיפה ואמרה, שמייד הבחינה וחששה שחווה זו זוממת משהו. למרות התקרית הזאת נתנה לי שיינה מעות חנוכה, ואני הבנתי שנהגתי כלפיה לא כשורה.

עלי לציין, שעוד בטרם יצאתי ללמד בקאלינישוק, קיימנו בעיירה חוג להפצת השפה העברית בין פעיליו היה גם מאיר לויט ואהרון פוריץ, וגם בתיה לויט השתתפה בו.

אז התחילה הפעילות של התנועה הציונית. היה באוטיאן “מועדון”, שהייתי מגיע אליו ברגל או בעגלה. הייתי מבקר גם אצל קרובי הירשל חצקל (כיום שקל), יונה ברמן ויוסק’ה קגן. באולם האסיפות – “הלוקאל” – נערכו הרצאות ונישאו נאומים. שם גם הייתי מקבל ספרות על “החלוץ”. הדברים דיברו אל לבי, נרשמתי ל”החלוץ”, והכרתי חברים חדשים.

יום אחד עמדה להעירך בקובנה ועידה מטעם ההסתדרות הציונית. חברים הגיעו אלי לקאלינישוק והציעו לי לנסוע לקובנה בתור ציר. הגעתי למשרד ההסתדרות הציונית באוטיאן כדי לקבל כרטיס-ציר, אך שם נאמר לי: “נגדך אישית אמנם אין לנו דבר, אך היות וקיים זרם ב”החלוץ” הדורש לפרוש מההסתדרות הציונית, לא נוכל לתת לך כרטיס”…

באותו זמן היגשתי בקשה למרכז “החלוץ” לצאת להכשרה. עזבתי את עבודתי כמורה בקאלינישוק וחזרתי הביתה. בעיירה לא רציתי להתחייב לשום עבודה קבועה, אך קיבלתי הצעת אמא ללמד עברית את אחיותי ואת אחי מיכה, וגם את קרובתי רסיה קגן ואחד מילדי השו”בים. לימדתי אותם בביתנו, והורי הילדים שילמו לי. ישבתי בעיירה וחיכיתי להזמנת “החלוץ” לצאת להכשרה, ובינתיים שכני וחברי חיים לויט כבר קיבל הזמנה, וגם האחרים: פינקל וזינגול מאוטיאן, שלמה קופלוביץ מאושפול, דוד שור מפלונגיאן, ואילו אני – עודני מצפה. עברו חדשיים עד שקיבלתי גם אני הזמנה. הגעתי למרכז “החלוץ” בקובנה, וזוכרני שביקשתי סליחה על שאינני יודע לדבר עברית בהברה הספרדית. ועדיין מצלצלת באזני התשובה: “אין דבר, ד ב ר!” הופניתי לאחוזה טאלאיישוק. “מחר תיסע לשם”.

ובבית, ממש ברגע הפרידה, הבחינה אמא שאין עלי הארבע-כנפות. מיכה, אחי הקטן, אמר: “לי יש!”, והוריד את שלו, הושיט לי ואמר: “שלום יוסף. תצליח בדרכך!” ואמא התחילה לבכות. והנה אני מתרגש גם עתה, כשאני נזכר ברגע ההוא…

זוכרני, שהארבע-כנפות עוררו את צחוקם של חברי בהכשרה. ומעשה שהיה: התקשיתי למצוא את דרכי לאחוזה, ונכנסתי לאחד הבתים לשאול לאן אמשיך. מצאתי שם שלוש בחורות, ושאלתי: “ווא געהט מען… (‘איך הולכים’)?” הן לא ענו, אלא פרצו בצחוק פראי, ובאצבע הורו לי את הכיוון. לא הבנתי את פשר הצחוק, עד אשר הגעתי לאחוזה, ושם נודע לי מפי החברה, שערב קודם הם בילו איתן, עד שיצא עשן… וברגע שהבחינו החבריא בארבע-הכנפות שעלי, פרצו אף הם בצחוק, ופלטו: “נו, בחור שכזה, מה הוא מבין…”

ההכשרה בטאלאיישוק וביאנובה

סודרתי להכשרה חקלאית באחוזה טאלאיישוק, על-יד קאלוואריה (פלך סובאלק). אתי היה גם חברי חיים לויט מדוסיאט.

חוכר האחוזה היה יהודי, ועבדו שם ליטאים. קיבלנו מצרכים ודמי-כיס. יותר מאוחר הגיעו הבנות, והן דאגו להכנת האוכל במטבח.

עבדנו בשדה, והתהלכנו יחפים. והנה קוץ נכנס לי באצבע הרגל, הצטברה מוגלה, וסודרתי לעבוד במטבח, עד שיגליד הפצע. בקבוצת ההכשרה היינו עדיין בחורים בלבד. אני נזכר, שבעודני עומד ומבשל תפוחי אדמה, התחילו המים לגלוש מהסיר. “מה אתה עומד? סגור את הדלת!” – צעקה לעברי העוזרת באחוזה, נערה יהודיה. ואני, בתמימותי מיהרתי וסגרתי את הדלת. לתומי חשבתי שהמים גלשו מחמת רוח הפרצים. הנערה פרצה בצחוק מתגלגל… רק אז הבנתי, שהליצנית הזאת הציעה לסגור את הדלת, כדי שהמים לא יברחו…

לא הועיל טיפולה הרפואי של הגויה המומחית, והמשכתי לעבוד במטבח. בבוקר אחד הופיעה בפתח בחורה: “נשלחתי הנה” – אמרה – “ומה עם הרגל?” – והסתכלה ובדקה. נתברר שהיא אחות במקצועה, שהגיעה אלינו מפוניבז’, ושמה בת-שבע ישפן. החברה פסקו: כל זמן שהרגל לא בסדר, למד אותה עברית! וכה הווה. על ערב היא טיפלה ברגלי, ואני לימדתי אותה עברית.

עבדנו שם כל הקיץ, ובתום ארבעה חדשים סודרנו לעבוד באחוזה אחרת – יאנובה. גם זו חכורה על ידי יהודי. – אני נזכר, שביום הכיפורים לא צמנו והיהודי הזה החרים אותנו, האפיקורסים, וקירב אליו רק אחד מאתנו, בחור שהגיע מעיירה ידועה באדיקותה, וכחו לא עמד לו למרוד במסורת ו”לחטוא” כמונו…

גם שם עבדנו בכל עבודות השדה. ביאנובה גידלו טבק, והיינו מביאים עלי טבק לחברינו באונג’ינה – חוות ההכשרה הסמוכה.

ומעשה בבחור, שעלה השכם בבוקר אל הגג להוריד עלי טבק, ותפשה אותו בעלת הבית בקלקלתו. זו היתה בלבוש חלקי בלבד, והבחור צעק לעומתה, ביידיש: “באלעבאסטע, הרי עוד מעט אתעוור!”, והיא השיבה לו בצעקה: “לא יזיק לך!” – והסתלקה.

בחלוף זמן מסויים נערכה האופייה – “הכרקטריסטיקה” – בקבוצת ההכשרה, כנהוג בימים ההם, וגם בת-שבע עמדה למבחן. “מה הביא אותך להכשרה, ל”החלוץ”?” – נשאלה. והיא גילתה, בכנות, שאהבה נכזבת לבחור מפוניבז’ גרמה לכך, “ואם אתאכזב שוב, אגמור עם החיים”. “וידוי” זה חרץ את דינה. בת-שבע לא אושרה לעלייה. הואיל ובאה להכשרה לא מתוך דחף ציוני אינה מתאימה לעלות לארץ-ישראל. הייתי אז חבר בוועדה, ועד היום איני יכול לסלוח לעצמי על העוולה הזאת. יום אחד פגשתיה עם בחור בקובנה. היא הציגה אותו בתור “חבר”, ואמרה עליו שאיננו ציוני… כשהייתי פוגש בארץ את אחותה סוניה ישפן, שאלתיה תמיד על בת-שבע.

לימים נודע לי למה הוזמנתי לקבוצת ההכשרה: במרכז “החלוץ” פעל אליעזר פרלסון (פרי), שלא ידע אז עברית על בוריה, והוא שהשפיע על חברי הקבוצה לצרף אליהם “בחור בעל השפעה”. רוב חברי הקבוצה הכירוני מקודם, ידיעתי את השפה העברית עשתה כנראה רושם, והחליטו להזמין אותי להצטרף אליהם. אלולא הציע להם פרלסון מה שהציע, ולולא חשבו אותי ל”בחור בעל השפעה”, מי יודע אם אי-פעם הייתי מגיע להכשרה.

בדרך לארץ-ישראל

ובהגיע העת, כל הקבוצה כאחד אושרה לעלייה לארץ.

קודם עלייתנו פנה כל אחד להיפרד מעל בני ביתו. בבואי הביתה סיפר לי אבא על השמועות שהגיעו לאזניו: הנה בנצי סגל שמע, שבארץ-ישראל עובדים קשה וחוצבים סלעים (מ’האקט סקאלעס!), וכדאי שאעכב את עלייתי… אך אני לא הושפעתי מ”בשורות” אלו. ואף כי היתה לי אפשרות והזדמנות להסתדר בעיירה כמורה, בחרתי לעלות לארץ-ישראל.

בבית היתה אווירה של פרידה. ליוו אותי לא רק בני המשפחה. נסעתי בעגלה, ואני זוכר שבחורה אחת השליכה לעברי מכתב פרידה, וסבתא נתנה לי חצי רובל, תרומה ל”ישיבה” בארץ הקודש…

נסעתי לראקישוק ומשם ברכבת לקובנה, לשם הגיעו גם חלוצים מווילנה. התאכסנו בבית החלוץ, ועד עזיבתנו הצלחנו לעבוד בעבודות מזדמנות.

יצאנו לדרך שנים עשר חברים וחברות. מקובנה נסענו לליבאווה, התאכסנו במלון, והשתהינו כמה ימים. ערב אחד הלכו כמה חברים למועדון של “מכבי”, ואילו אני וחברי יהודה קליין התעצלנו ונשארנו במלון, ושוחחנו בחדר. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ובעלת המלון נכנסה ואמרה כמתנצלת: “אני רוצה לשמוע סיפורים מפי החלוצים”… בעוד זו בחדרנו חזרה החבריא, ולאה קווינט, החברה הג’ינג’ית שלנו, נזפה בנו ובקול של רוגז אמרה: “עכשיו אני מבינה מדוע לא הלכתם! אני כאשה נפגעתי!” שנינו מתנצלים ואומרים, שלא היתה זו פגישה שנקבעה מראש, אך היא בשלה: “נפגעתי!” ולא סלחה לנו.

בחלוף ארבעים שנה לעלייתנו ארצה ערכנו מסיבה בנתניה, בבית חברנו זאב אגמון, ושם הוצג לי צילום של החבריא, שנעשה בליבאווה, ואני אינני ביניהם. לפלא היה זה בעיני, עד שנזכרתי שבאותה שעה הלכתי לחפש את קרובי, משה פרידמן וזונדל גינזבורג, שמבנו דב יש לי צילום “למזכרת נצח”, בתאריך ד’ כסלו א. תתנ”א לגלותנו…

מליבאווה יצאנו בספינה קטנה לעיר החופשית דאנציג. ההפלגה היתה אמנם קצרה, אך זמן מספיק כדי להקיא. המעיים ממש התהפכו, והתלוצצנו, שלארץ-ישראל כבר לא נזכה להגיע. מדאנציג המשכנו לברלין. אני נזכר, שבשעת ביקורת הכרטיסים ברכבת שאל אותנו המבקר בתמיהה: “איך הגעתם לכאן?” הבנו ששגינו במשהו והתנצלנו שאיננו מקומיים ואיננו מתמצאים. אחד הנוסעים התערב והצביע עלינו בכעס: “יודען שווינדל” (“רמאות יהודית”)… גם נוסעים אחרים כעסו עלינו ואף ניסו לבעוט בנו, עד שירדנו מן הרכבת. נכנסנו למסעדה לקנות מים רותחים, ועבד שם נער שהתעניין מניין באתי. התברר שגם אביו מדוסיאט, והתפלאתי שהנער ידע לנקוב בשמות העיירות הסמוכות…

המשכנו לטרייסט. טיילנו ברחובותיה, ושם עלינו על האניה, בדרכנו לארץ-ישראל.

באניה נסעו יהודים מצפת, שבזמן המלחמה נתקעו באוסטריה, ועתה חזרו לארץ והתיידדנו אתם. אחד מהם, מורגנשטרן, יהודי מטרנסילבניה, חסיד אך ליבראלי, לימד אותנו ריקודים ושירים חסידיים. נוסע אחר שלף עפרון ורשם ספרות ערביות, שקלטתי מיד.

האניה עגנה בפורט-סעיד, והלכנו לשוק. לראשונה ראיתי שוק ערבי, והתרשמתי ממנו. כל כך ציורי! נטלתי תפוחים, ועל פיסת נייר רשמתי בעפרון – כבקי ורגיל – ספרות ערביות, והראיתי לרוכל כמה אני מציע בעדם. וההוא, בערבית: “ל א!” ברחוב פגשנו יהודים, שברכונו ב”שלום עליכם”…

בחנוכה תרפ”א – דצמבר 1920 – הגענו ליפו.

צבי ליבנה קיבל פנינו מטעם ועד הצירים. התאכסנו במלון בנחלת-בנימין במשך שבוע ימים. טיילנו ברחובות תל אביב, נתקלנו ב”מופסים”, שזרקו לעברנו: “נייע קורבנות” – קורבנות חדשים… ביקרנו בגימנסיה “הרצליה”, וראינו ברחוב נער תימני מוכר עתונים, וקורא: “ה א ר ץ!” התרשמתי מתל אביב, ומצאתיה גדולה יותר ממה שחשבתי. טיילנו על שפת הים, ודומני שאפילו הספקנו לעבוד יום-יומיים בסבלות.

משם פניתי למחנה יבנה. שם עברה הרכבת לקנטרה שבמצרים, והיתה לנו עבודה במילוי שקי-חול שהונחו נגד שטפונות. במחנה יבנה היו קבוצות ממקומות שונים. היו גם חיילים אמריקאיים משוחררים מה”גדוד” והרבה “מופסים”, ולא חסרו חילופי-מכות… אני זוכר שה”מופסים” התעקשו לדבר רק יידיש.

ביבנה עבדנו כ”קבוצת קובנה” והיינו תמיד ביחד, ובינתיים הצטרף אלינו חבר נוסף, מגאליציה. פעילים מ”גדוד העבודה” ניסו להשפיע עלינו להצטרף אליהם, אך אמרנו שאנו מעדיפים להשאר כקבוצה אינטימית, ולא רצינו להשתייך לגוף גדול.

ביבנה החלפתי את שמי מ- סלפ ל- יבנאי, לזכר מקום עבודתי הראשון בארץ-ישראל, ולזכרה של העיר יבנה וחכמיה…

כשנגמרה שם העבודה, עברתי לעבוד בכביש חיפה-ג’דה. עבדו שם חברים מקבוצת קישינוב, מקבוצת קרים וגם מקבוצת קוריץ. עם אחד מחבריה, חיים גולדמן-זהבי הייתי נפגש שנים אחר-כך בחוג המשפחה, והרבינו להעלות זכרונות משותפים על העבודה ההיא בכביש. מהזמן ההוא אני זוכר את הקובץ “קהיליתנו” ואת הוויכוחים האידיאולוגים הסוערים של “סתם חלוצים” עם חברי השומר-הצעיר, שזה מקרוב הגיעו מבמת המהפכה הרוסית… רבים משני המחנות התאכזבו והיו ששמו קץ לחייהם. אני לא זוכר שהעבודה התישה את כוחי או העיקה עלי. לא עבדנו בחיצוב סלעים, אלא בעבודת חצץ. והביתה כתבתי ששרים, שרוקדים, ושעולים על הכרמל… כתבתי מה שעשינו ומה שהרגשתי.

מכביש ג’דה עברנו לנהלל, ועבדנו שם בייבוש ביצות. קדחתי וקיבלתי זריקות… אברהם הרצפלד בא אלינו לנהלל ודיבר על לבנו שנצטרף לאיילת-השחר, כי שם זקוקים לעזרה. נסעתי עם שני חברים “לרגל”, וראינו כי טוב… חזרנו לנהלל, והלהבנו את החברים לרעיון. אני נזכר, שאחד “המרגלים”, הבוגר מכולנו, שהיה בחור מעשי, דווקא לא התרשם לטובה ממה ששמע באסיפה על המצב באיילת, אך למרות הסתייגותו החלטנו להצטרף.

באיילת-השחר קליטתנו על ידי החברים הוותיקים לא היתה נלהבת. בבוקר היינו יוצאים לעבודה, ובלילה – לשמירה, וזהו. יותר “לא שמו עלינו”. אך מבין חברי איילת היה אחד, שונה מכולם, מין “ייקה” מגאליציה, שאיכפת לו. כשנודע לו שאנו בני-בלי-בית, לקח אותנו תחת חסותו, ודאג להעביר אותנו מהאוהלים לצריף. התפלאנו שאנשי איילת לא התענינו בנו כלל, והשאירו אותנו ללמוד לשחות לבד… אך הואיל והיינו קבוצה מגובשת, הצלחנו לארגן לבדנו את חיינו.

לאיילת השחר הגענו שמונה או תשעה חברים, ויחד עם הוותיקים מנינו שלושים מבוגרים ותינוק אחד.

היתה שם בחורה שידעה אנגלית, ונעזרתי בה במילוי הבקשה לעליית אחי אברהם. האמת היא שפיקפקתי אז, אם אברהם יתאקלם בארץ. והנה ממכתב שהגיע מאבא, נודע לי שישנה אפשרות להגר מליטא לברזיל, וארבע עשרה משפחות עזבו את העיירה. חברי טוביה יפה כתב לי מארגנטינה, והזמין אותי לבוא לשם. יונה ברמן הציע לי להגר לדרום אפריקה. כולם הבטיחו לי עבודה, הוצאות הדרך, הכל – לשם! על הארץ לא חשבו כלל. ואני כתבתי מכאן דווקא מכתבים טובים. אחי אברהם עלה בשנת 1925. כמה שנים אחריו עלתה גם אחותי מרים. השתדלתי להעלות גם את הנק’ה אחותי, אך ללא הצלחה. וגם ההורים לא עלו. רק מעטים מבני גילם הגיעו לארץ.

באיילת השחר הייתי מורה לעברית לזוגתי ריבה, שמוצאה מזמושץ’. יחד עזבנו את הקבוצה, עברנו לרמת גן, וגרנו בחצר ביתה של משפחת סלוצקי. בחצר ההיא הסתובב לו ילד קטן, לימים מאיר עמית… שם נולד בכורנו יאיר.

עבדתי בעבודות שונות, בבטונדה ובפרדס, ובמשך שנה עבדתי בחיפה כטייח.

בשנת 1935 עברנו לכפר ויתקין.

ו ח ל ו מ י להיות איכר בארץ-ישראל נהפך למציאות.

בנינו יאיר וזוהר הקימו ביתם סמוך לנו, ואשרינו וטוב לנו !