אמא

כאשר אני מנסה לדלות מזיכרוני כיצד התנהלו החיים במשפחתנו בשנות ילדותי, אתחיל אולי מהסוף: בעת הלווייתה של אמא ז”ל, שולם זהר שכננו וידידנו, נשא הספד לזכרה. בין היתר סיפר, כי כילד שכן, היה תמוה בעיניו לראות כי אמנו נהגה למרוח לנו את הלחם בעת הארוחה. לנו, ילדיה, הפעולה הייתה ונראתה טבעית ושגרתית. רק אז בעת ההלוויה עצמה, חדרה לתודעתי ההכרה בכמה דרכים הצליחה אמא לבטא אהבתה אלינו, ילדיה. ובאותו הקשר, בימיה האחרונים של אמא בשהותה בבית החולים, כשהייתה כבר בהכרה מעורפלת, עמדנו להיפרד ממנה. ואז קראה לנו חזרה והורתה לנו לבל נשכח כי בארון שבפרוזדור יש קופסה מלאה בעוגיות שהכינה במיוחד למקרה שאם תבוא קבוצת ילדים להתרים למטרה כלשהי – תוכל לכבד אותם למען יזכרו כי התקבלו בסבר פנים נאה..

אמא זכורה לי תמיד כאשה פעלתנית. הזכרתי כבר כי עבדה וניהלה הלול שהיה חלק נכבד ממשקנו. אולם נוסף על כך פעלה בתחומים רבים. בין פעילויותיה הרבות אני זוכר כיצד למדה להגיש “עזרה ראשונה” אצל ד”ר ואהל המנוח ואת “שעורי הבית” שהביאה משם: מיחזור תחבושות משומשות לאחר שכיבסו אותן. זכורה לי בעיקר פעילות קיפול התחבושות בה נעזרה בנו, הילדים. אמא החזיקה בצדה האחד של התחבושת, אני החזקתי בצידה השני ולאחר מתיחה ויישור הייתה אמא מגלגלת וכורכת התחבושת בכדי שתוכל לשמש לחבישה פעם נוספת. אמא השתמשה בי גם כאוביקט לצורך תרגול חבישת פצוע, והייתה כורכת עלי “משולש”, מתרגלת “חסימת עורק פגוע” חובשת זרוע ש”נפגעה” וכל זאת- בכדי שתהיה מוכנה לסייע בשעת הצורך.

אמא לא ידעה לנגן אולם אהבה מאד לשיר. זכור לי כי הייתה הולכת ל”מקהלה”, חוזרת הביתה ומלמדת אותי השירים ששרה. אחד השירים המתנגן בזכרוני עד היום מתחיל כך:

כבה השמש שיקד
בצל קודר הרי גלעד
ובמורד-
חליל רועים
נגן באפלה….
(אני מקווה כי לא שיבשתי יותר מדי…)

כשלמדנו בכתה ה’ עם דב צפרוני המורה, יצאנו לטיול “שנתי” למשך שלושה או ארבעה ימים. היה צורך בהורה מלווה ואמא התנדבה לצאת לטיול. כילד, חששתי כיצד אמא תשתלב בחברת הילדים אולם להפתעתי, גיליתי כי יש לי אמא “חברהמנית”. היא סייעה לנחשלים בעת ההליכה (צריך לזכור כי באותה תקופה נשאנו את מטעננו על גבנו, כולל שמיכות ומזון בתרמיל לכל משך הטיול), חבשה שריטות, ניהלה את הכנת הארוחות, ארגנה את הלינה בלילה ואף שרה עמנו את שירי הלכת בעת שצעדנו. בקיצור – אמא שיש להתגאות בה.

ככלל, אמא נטלה על עצמה את הדאגה והאחריות ללימודי בביה”ס. החל מההשכמה בבוקר, המשך בהכנת ארוחת הבוקר והסנדביץ’ המרוח והעטוף בניר פרגמנט וכלה בלזרז אותי לצאת מהבית במועד בכדי שלא אאחר. (האמת היא שזה לא עזר. בשנים הראשונות בבית הספר העממי הייתי מאחר כרוני ללימודים). גרנו בקצה הכפר, הליכה ברגל לבית הספר נמשכה (נטו) לפחות רבע שעה, אבל תמיד היו סיבות טובות להתעכב בדרך. הרחוב לא היה מרוצף אספלט עדיין ועל החול היו עקבות של בעלי החיים שעברו בו במשך הלילה: התנים, שיללותיהם היו מוכרות אך עדיין הרטיטו את הלב בלילות ועודדו להיכנס מתחת לשמיכה עמוק ככל שניתן, חיפושיות הזבל השחורות שגלגלו כדור זבל ברגליהן והלכו אחורנית עד למקום מחבואן, שם הטילו בו ביציהן בכדי להתרבות. לעתים היינו מוצאים את הפרפר “שבתאי השקד”, פרפר ענק, שהעיסוק בו היה מעניין פי כמה מהשיעור בכיתה. כל אלה ורבים אחרים נעלמו מהנוף ככל שהמודרניזציה התפתחה…
גלשתי מהנושא ואחזור לתיאור דרכי לבית הספר. לאחר שעברתי כמחצית הדרך, הגעתי לבאר העגולה, לפני העלייה למרכז הכפר. עמד שם עמוד חשמל ועליו טרנספורמטור. זה היה עמוד ה”שָכֶך”. חובה הייתה, על כל ילד, בדרך לביה”ס לעצור ולגעת באותו עמוד ולבטא את המילה “שָכֶך”. ואוי לך אם פרח העניין מזיכרונך, מוטל עליך ע”י מי שנמצא בחברתך, כעונש, לבצע משימה בלתי נעימה כלשהי. אי לכך, כל ילד היה אורב לחברו, אולי יצליח לתפוס אותו בשיכחתו. בהמשך הדרך, בעליה, הייתי שומע כבר את פעמון בית הספר מצלצל כאות לכניסה לכיתות ואז מתחיל לתכנן תירוצים והסברים מדוע איחרתי ולא הגעתי במועד לכיתה. לעתים העניין עבר בשלום אולם מדי פעם נאלצתי להביא אישור מההורים כי ידוע להם ש”הילד מאחר ללימודים”. אמא הייתה מבחינתי הכתובת לסגירת הנושא ללא עונש כבד מדי ועד היום אינני יודע באיזו מידה שיתפה את אבא בבעיה.

כאשר למדנו לכתוב השתמשנו תחילה בעפרון. אולם עד מהרה התקדמנו לכתיבה בעט. ברם, עט נובע לא היה בהישג יד ועט כדורי עדיין לא הומצא, ולכן נאלצנו לכתוב בעט “פשוט”. היה זה מעין מקל דק ששימש לאחיזה ובקצהו התחתון הייתה מגרעת בה הייתה ננעצת “ציפורן”. את אותה ציפורן היינו אמורים לטבול בדיו שנאגר ב”קסת”, – צנצנת ששמשה כמיכל לדיו. לאחר כתיבת מילה או שתיים הייתה הדיו נגמר והיה צורך לחזור על הפעולה ולטבול הציפורן בדיו מחדש. הדיו לא היה מתייבש מהר ומדי פעם, עם תזוזת היד בהמשך הכתיבה, היה הדיו נמרח על הניר ואוי לאותה בושה… אי לכך חלק בלתי נפרד מציוד הכתיבה היה נייר מיוחד, נייר סופג, שנועד לסייע לייבוש מהיר יותר של הכתוב. כמובן שלילד אשר רק מתחיל ללמוד מלאכת הכתיבה ואומנות ה”כתיבה תמה”, הייתה משימת הכתיבה קשה לביצוע, מדי פעם אירעו תקלות, הדיו נשפך, הנייר התלכלך וכדומה. אמא השיגה לי, אינני יודע אפילו מאיין, קסת מיוחדת, בעלת שוליים שהיו בנויים באופן שמנע שפיכת הדיו גם אם הקסת נפלה, והבעייה נפתרה… רק שנה שנתיים מאוחר יותר, התחלנו להשתמש בעט “נובע”, עט בעל משאבה ומיכל שאגר כמות דיו שהספיקה לתקופה ארוכה, ואחריו הופיע העט הכדורי שבגירסאות מאוחרות שלו אנו משתמשים עד היום.

גם בשנות הלימודים המאוחרות סייעה לי אמא בעימות עם דרישות בית הספר. לרגל מחסור בספרים, דרש מאתנו אחד המורים להעתיק ממחברות של תלמידיו הבוגרים את החומר שלימד אותם בשנה הקודמת. אני התקוממתי והתנגדתי לפעולה הנדרשת. היא נראתה לי מיותרת היות וניתן לרשום את החומר הנלמד תוך כדי ההרצאה של המורה. אולם אותו מורה לא ויתר. פניתי לאמא. היא הציעה פשרה כדלקמן: אני ארשום מה שנראה חשוב בעיני והיא תעתיק למחברותי את החומר החסר. הודות לאותה פשרה העימות עם אותו מורה נרגע ולאחר זמן קצר כשהתברר כי רמת לימודי לא נפגעה ירד הנושא מסדר היום.

בכלל, עד כמה שזכור לי כיום, כל הפעילויות בהקשר עם בית הספר כמו השתתפות באספות הורים, רכישת ציוד ללימודים ותקשורת עם המורים נעשו ע”י אמא.