אירוח

אמא נהגה לקלוט לביתנו ילדים שנזקקו לסיוע. הייתה זו פעולה ברוכה למען אותם ילדים שהובאו כקבוצות ע”י מוסדות עלית הנוער. בהיותי בגיל שש באה לכפר קבוצת נוער עולה מוינה, בני שש עשרה שנים היו בעת שנפרדו מהוריהם וברחו מהנאצים. הקבוצה חולקה בין משפחות החברים בכפר, נער או נערה לכל משפחה. הם למדו עברית בכתות נפרדות אולם חיו בקרב המשפחה שקלטה אותם כבני המשפחה לכל דבר. בביתנו היו שני חדרים בלבד. באחד ישנו ההורים ובשני – אני. בן שש הייתי ועימי בחדר אחי שהיה בן כמה חודשים בלבד. לחדר זה צורפה גם הנערה שסופחה לביתנו, מלי שמה. רק לאחר שחלפו שנים הבינותי את הקושי הרב שחוותה מלי. הפרידה מהוריה שלא ראתה יותר והקשר עמם נותק עם פרוץ מלחמת העולם, קשיי השפה ותנאי החיים הקשים ששררו אז בכפר לעומת חייה הקודמים בוינה מולדתה.  לאחר שחייתה מלי עימנו כשנתיים עזבה קבוצת הנוער העולה את הכפר, חלקה התארגן להתיישבות בבית אשל והאחרים בנו חייהם, כל אחד כאוות נפשו.

עם פרוץ מלחמת העולם הייתה תקופה בה מטוסים איטלקים הפציצו את בתי הזיקוק בחיפה. לדבורקה (דבורה שי) חברתנו שגרה בקריית חיים מלאו שש שנים והייתה אמורה להיכנס לכתה א’. הילדה נבהלה מרעש ההפצצות ואולי גם הוריה – ידידי משפחתנו. אמא הציעה כי יביאו את הילדה אלינו, לכפר הרחוק מאזור הסכנה. ואכן, דבורקה למדה בכתה א’ בכפרנו וכמובן חייתה בביתנו כל אותה שנה. מאז ועד היום נשארנו בידידות על אף שעד עתה נותר בלבה משקע כנגדי משום שהתיישבתי (בטעות) על בובתה האהובה לה מכל – “גילי” ומעכתי אותה. בחלוף השנה, התברר כי החיים נמשכים כסדרם במקביל למלחמה ודבורקה חזרה לביתה בקרית חיים, ישר לכתה ב’.

לאחר שנים דבורקה הקימה משפחה, וביתה נישאה למנחם אשוח, בנם של עליה ויוסף… עולם קטן…

לאחר שנים אחדות הגיעה לכפר קבוצת נערים ונערות, ילידי ירושלים,  אשר נאלצו , כל אחד מסיבותיו, לעזוב זמנית את ביתם. ילדים אלה השתלבו, בהתאם לגילם, בבית הספר הקיים והיו כילדי הכפר לכל דבר. בביתנו נקלטה רחל מזרחי (הרצוג). שלוש שנים חייתה בקרבנו כבת המשפחה וגם לאחר שעזבה נשמר עמה הקשר במשך שנים רבות. זכורה לי אמה שהייתה באה לבקרה אחת לכמה שבועות ומספרת על חייה בירושלים. היא הייתה טבחית מעולה ונהגה להכין לנו, הילדים, עוגות בצורת פרחי ורדים שטעמן היה מופלא. היו לרחל גם כמה אחים חברי מחתרת “לחי” שהיו שולחים אלינו בדואר את פרסומי הארגון המחתרתיים וגרמו לנו לחוש כאילו גם אנו לוחמים בזעיר אנפין בבריטים הכובשים.

צביקה (זהבי), קרוב משפחתנו. חיפאי שגדל והתחנך בעיר, בבית מסורתי, החליט ללמוד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל בכדי לחיות אח”כ בקיבוץ. אך היות ולא היה לו שמץ מושג בחקלאות, בקש לשהות אצלנו במשך תקופת החופש עד ראשית לימודיו. ההורים כמובן נענו. וזכורה לי תקופת שהותו אצלנו, אני נער צעיר והוא – בוגר ממני. היינו יוצאים עם אבא לשדה, להוציא מהאדמה את יבול התפוחי אדמה , לעבודות המספוא והרפת וכל יתר הפעילויות שהיו אז במשק ולאחר מכן, שביעות הרצון של אמא ואבא כי דרכו של צביקה צלחה והגשים מטרתו לעבור לקבוץ וחי בו כל חייו.

זכורים לי במעומעם ילדים נוספים ששהו בביתנו תקופות קצרות, מספר שבועות או חודשים: שמעון, יענקלה ועוד.

לאחר תקופת המצור על ירושלים הגיעו משם ילדים להבראה וזכור לי כיצד אמא טרחה והכינה אוכל “משמין” בכדי למלא החסר במזון מתקופת המצור. וכן קלטה ילדים עולים מהמעברות במחזורים של כמה שבועות בכדי לשפר תזונתם הלקויה (תקופת הצנע).

אף על פי שלא היו עוררין על מעמדו של אבא כראש המשפחה, הייתה אמא האישיות הפרקטית והדומיננטית בבית. כל החלטה על קניות, ריהוט, ביגוד, נסיעות ובכלל – כל הוצאה כספית הייתה נתונה ליוזמתה ולאחריותה. זכורה לי למשל, עונת החופש הגדול. אודות מכונית פרטית שתסייע להגיע לביקור אצל קרובים טרם חלמנו אפילו ולכן הייתה עונת החופש מחולקת לשניים. שבועיים הייתי מבלה אצל הדודים (אסתר ואברהם סלפ) בקרית חיים, שבועיים נוספים  – אצל הדודים (שרה ויוסף שיפלדרין) בקבוצת שילר בבית הילדים, ותקופה דומה הייתה מיועדת עבור בני הדודים שהיו מבלים אצלנו בקורי גומלין, כאשר נטל האירוח היה מוטל בעקר על אמא, בעוד שלנו הילדים, הייתה זו תקופה עשירה באירועים וחוויות.

קיץ אחד זכור לי במיוחד. הייתה זו תקופת מלחמת העולם, הייתי בן עשר שנים, נסעתי לדודים בקרית חיים יחד עם שרקה בת דודי שחזרה מחופשתה אצלנו בכפר כשבלבי ציפייה כמוסה: לחוות אירוע הפצצה (של האיטלקים על ה I.P.C  בחיפה) מקרוב. בליתי במקום ולהוותי, במשך כל אותם ימים הכל היה רגוע ושליו, אומנם בשמים היו תלויים בלונים שנועדו למנוע מהמטוסים להנמיך טוס, אולם שום מטוס לא הגיע. בקשתי להאריך משך שהותי במקום וקבלתי הסכמתם של המארחים – דודי ודודתי ולהפתעתי – גם הורי נאותו לבקשתי. ואכן בלילה הבא צפייתי התגשמה. הייתה הפצצה כבדה על בתי הזיקוק, שמענו את הסירנה, רצנו בפיז’מות למקלט שנחפר בחצר, ושמענו את שריקת הפצצות שהוטלו מהמטוסים. למחרת, בעת נסיעתי הביתה עוד ראיתי את הלהבות שבערו עקב שריפת הדלק שהיה במיכלים שהופצצו. כילד, לא התייחסתי כלל לסכנה שבדבר ולנזקים שנגרמו אלא אך ורק לחוויה החריגה שכמותה טרם חשתי.