ביתנו

זיכרון מעורפל למדי יש לי אודות ימינו הראשונים בכפר. תקופה קצרה גרנו בלול הפח שבנתה הסוכנות ומשם עברנו לצריף שנקנה כנראה מליפא ולאחר מכן נרכש ע”י בלה התופרת אשר גרה במקום בו נמצא היום בית מרכוס.

מתקופת הצריף נותר לי רק זכרון אחד – אמא חלתה בקדחת ושכבה חולה במיטתה.

זמן קצר לאחר מכן נבנה היסוד לביתנו ועליו הוקמו בשלב ראשון שני חדרי שינה שבהם חיינו. מקלחת ומטבח נבנו מאוחר יותר. אינני מצליח לקבוע באיזה שנה וגם איני זוכר היכן בישלנו והתרחצנו בתקופה שקדמה לבנייתם.

במטבח נבנו גם ארונות מבטון. האחד כמקום בישול לשתי פתיליות והשני נועד לאחסון כלי המטבח. ביניהם נקבעו כיור ושיש כמקום להכנת האוכל. אני זוכר ההתלבטויות אודות סוג השיש, וצבע המרצפות (אפור שהיה זול יותר או צבעוני).

כשהשתפר מעט המצב הכספי הושלמה בנית הבית על אותם היסודות שהוקמו בראשית בנייתו. נוסף עוד חדר שינה ו”הול” שקישר בין חדרי השינה, המקלחת והמטבח. בכדי לאחד הבית ליחידה אחת פורקו רעפי הגג ונבנה לו שלד חדש מעץ.

היתה זו תקופת פסח, מזג האויר היה נאה בתחילה. אולם בלילה קדרו השמים וגשם עז ירד. התעוררנו למראה זרמי מים שחדרו מבעד לתקרה והרטיבו הרהיטים, המיטות וכל אשר היה בבית. אני זוכר כי יצאנו בחשכת הליל לחפש גיגיות ודליים בכדי להציל מה שניתן. למחרת למזלנו, חדל הגשם, ואז הושלם כיסוי הרעפים, נוגבו הרהיטים ,יובשו המצעים, נזרק כל מה שהתקלקל והחיים חזרו למסלולם.

רק כמה שנים לאחר מכן התאפשר להורים להרחיב ביתנו ולהשלימו. נבנה חדר כביסה, המקלחת הפכה לפרוזדור שהוביל למקלחת חדשה ולבית שימוש “מודרני” עם מים זורמים. כאן אולי המקום לציין כי עד לאותו זמן כבית השימוש שימש צריף פח שהיה בחצר, מרוחק כמה עשרות מטרים מהבית (בגלל הזבובים והריח…) הוא מוקם מעל בור חפור באדמה ועליו בריכת השקיה מבטון ששימשה כאסלה. היה זה המקום היחידי למטרתו ובעת הצורך נאלצנו להגיע אליו בכל שעה ובכל מזג אויר. זוכר אני מקרה ששהיתי בו ולפתע ראיתי נחש זוחל בתוכו. לא נותרה לי ברירה אלא לעמוד על בריכת ההשקיה עד שאותו נחש הואיל בטובו להסתלק מהמקום וחזרתי חוור הביתה. אבא לקח טוריה ונזעק לחפש את הנחש אולם אותו זוחל נתעב נעלם כבר בעשב ולא נמצא. סמוך לאותו בית שימוש היה נטוע עץ אנונה.

האנונה של אז הייתה פרי מלא גרעינים, לא כמו הפירות של היום שבהם רק גרעינים ספורים. העץ היה מלא פירות כל שנה ושמש כעוגן לבית השימוש שהיה קשור אליו לבל יעוף. דומני כי כתמורה לקבלת משענת, שלח אותו עץ את שורשיו למעמקי בית השימוש שגמל לו בתזונה דשנה שהיוותה את מקור חוסנו ופוריותו. אגב, סופו של אותו עץ היה מר. הוא לא יכול להתגבר על הקרה שארעה באחד מלילות החורף וקפא למוות.

אני זוכר כי ליד אותו עץ האנונה קבלתי אחד השיעורים הראשונים בפוליטיקה. הייתי כבן שתים עשרה שנים, יום אחד, אחר הצהריים ראיתי את אבא נרגש ופניו נפולים. מבוהל שאלתי אותו לפשר העניין ונעניתי: “טרוצקי נרצח ע”י שליחיו של סטלין במכסיקו באמצעות מכה של פטיש בראשו”. כמובן שלאותו משפט נלווה הסבר מקיף על המהפכה ברוסיה, סיבותיה ומטרותיה, האישים והנפשות הפועלות. במשך כמה ערבים אח”כ המשכנו לדון בנושא. אבא הסביר ואני האזנתי ושאלתי. דומני שהחל מאותם ימים התחלתי להבין כי על המהפכה ברוסיה יש להסתכל מכמה זויות ראיה שכל אחת שונה מרעותה. מורנו בבית הספר בשנים ההן, דב צפרוני, היה כרבים אחרים באתה תקופה, מעריץ גדול של המשטר הקומוניסטי והרעיף השקפותיו עלינו, תלמידיו בביה”ס. גם העיתון “דבר”, מקור המידע העיקרי באותן שנים פאר ושבח את הרוסים שעמדו בגבורה במלחמה נגד הנאצים והנה לפתע לאחר השיחות עם אבא שהרחיב לי המידע על אותה תקופה, הדגיש את ה”טיהורים” והמחיר הכבד ששלמו בחייהם מתנגדי המשטר, התברר לי כי החיים “מסובכים” הרבה יותר מאשר חשבתי עד אותה עת כילד.

ביתנו, כפי שציינתי כבר, היה מקום ממלכתה של אמא. בחירת הריהוט, הציוד למטבח, הביגוד של כל המשפחה כל אלה היו בניהולה ואחריתה הבלעדית. היא עצמה גם הייתה נוסעת לבחור ולקנות את כל שנדרש.  בשנים הראשונות, חדרה הייתה המטרופולין ואליה נהגנו לנסוע בכדי לקנות כל פריט נחוץ. לגרשון הנהג היו שעות נסיעה קבועות לחדרה וחזרה ובהעדר תחבורה פרטית כמובן, מועדי הנסיעה שלנו העירה והחזרה ממנה היו מותאמים ללוח הזמנים שלו. אם חלילה איחרנו וזה קרה  לעיתים, היינו חוזרים מהכביש הישן (היום – כביש 4) ברגל, עם הכבודה שרכשנו. במשך השנים, נתניה תפסה את מקומה של חדרה כמרכז הקניות שלנו. אולם, עד היום, נראית לי חדרה כעיר סימפטית פי כמה מנתניה.

אני נזכר בחגיגת בר המצווה שלי. סירבתי ללמוד ההפטרה לקראת העלייה לתורה. הסיבה לכך הייתה כי המורה, מר הכה, נהג לחלק שוקולד לילדים שבאו ללמוד אצלו. ואני – הודעתי כי אינני דתי ולא אמכור נשמתי עבור שוקולד…להפתעתי, ההורים לא לחצו עלי והסכימו כי במקום שאעלה לתורה, תערך חגיגת בר המיצוה בביתנו. קישטנו את הבית, הכינונו כיבוד, בן עירו של אבא, יצחק אורז מחדרה, שהיה מחלק קרח, שלח אלינו באוטובוס של גרשון בלוק קרח שלם. הכנסנו אותו לגיגית בכדי לצנן המשקאות הקלים שהיו קיימים באותה תקופה (גזוז). 

בשבת הגיעה כל כיתת בית הספר כשבראשה מחנך הכיתה יצחק בן יוסף שאירגן תכנית אומנותית. בערב נכנסו שכנים וחברים של אמא ואבא והשמחה הייתה רבה. שלוש מתנות אני זוכר שקבלתי באותו אירוע. האחת – כל כרכי התנ”ך עם פרוש ש”ל גורדון, מתנת משפחות סלפ רבתי, כאשר על כל כרך כתובה הקדשה מרוכשיו, השנייה – כל כתבי ברל כצנלסון אחד עשר כרכים במספר, שי משכנינו והשלישית – תעודות אישור על תרומה לנטיעת עצים לכבודי ביערות הקרן הקיימת לישראל. אכן, היו זמנים…