הזנת הבקר

כיום- שיטת ההזנה פשוטה לחלוטין. מקבלים ממרכז המזון בליל הכולל את כל רכיבי המזון הדרושים והפרות אוכלות חופשי כרצונן. אולם בתקופה בה הורי החלו לפתח ענף הרפת שיטת ההזנה הייתה שונה. כל פרה קיבלה מנת מזון גס וכמות מזון מרוכז בהתאם לרמת הנבתה, “תערובת” אשר הכילה שלושה מרכיבים עיקריים כוספה – בכדי לספק חלבון, גרעיני תבואה גרוסים – לאספקת אנרגיה וסובין – להגדלת נפח המזון ולהקלת העיכול. כמו כן הכיל המזון המרוכז ויטמינים ומינרלים הדרושים לפרה בהתאם לקביעת המומחים. את התערובת ייצרו במחסן האספקה אשר במרכז הכפר, היא נארזה בשקים שמשקלם 50 ק”ג וכל רפתן היה קונה אחת לכמה ימים את הכמות הדרושה ומאביס אינדיבידואלית כל פרה בהתאם לכמות החלב שהניבה.

הקושי הפיזי ועיקר עיסוקו של אבא היה אספקת המזון הגס. בעונת הקיץ גידלו כמה סוגי צמחים: סיטריה, פנסילריה, עשב רודס, פספלום, אספסת (אשר יובשה ונכבשה לשחת) ותירס אשר היה הגידול הדומיננטי בחודשי הקיץ. פותחו באותן שנים זני תירס בעלי עלווה רבה וקלחים גדולים שהיוו את עיקר החומר המזין. שיטת הגידול הייתה כזו: זריעה ב”רטוב”, כלומר,חרישת השטח יישורו, והשקייתו. לאחר כמה ימים, כשהקרקע התייבשה קמעה היינו מפזרים (ידנית) דשן כימי, חורשים במחרשה “ערבית” ותוך כדי החריש, בכל תלם שלישי פיזרנו את זרעי התירס. כתוצאה מכך, נבטי עשבי הבר שנביטתם החלה לאחר ההשקיה היו מושמדים בעת החריש וזרעי התירס שפוזרו על הקרקע הלחה היו נובטים בשטח נקי מעשביה ומתפתחים היטב.

התירס היה זקוק לשלוש ארבע השקיות נוספות. האחרונה שבהן הייתה בעייתית. הצמח היה כבר גבוה, לעתים – הרבה יותר מהממטרות שהשקו אותו וכתוצאה מכך המים לא הגיעו במידה שווה לכל הצמחים והרבה חלקות היו נראות כגלים . גל גבוה לאורך קו ההשקיה שהלך והנמיך לרוחב החלקה ככל שהתרחק מהקו עקב כמות המים הקטנה יותר שהצמחים קבלו, וגל נוסף שהלך וגבה שוב ככל שהתקרב לקו ההשקיה הסמוך לו. היו גם קווי השקיה ניידים, במגמה לחסוך ברכישת צינורות השקיה. אולם, העברת קו השקיה בתוך חלקת תירס גבוהה, כשהגוף מגיר פלגי זעה ואבקת פריחת התירס מגרדת ומשאירה סימנים אדומים על עור הגוף הייתה תענוג קטן ביותר, שכר החיסכון יצא בהפסדו ובהזדמנות הראשונה כשהתאפשר – השתדל כל אחד לרכוש צנרת נוספת ולעבור להשקיה בקווים קבועים לכל עונת הגידול.

חלקת תירס הייתה אמורה לשמש למשך עשרה ימי הזנה. וזאת משום שתירס צעיר מדי אינו מניב את מלוא הפוטנציאל שביכולתו לתת הן מבחינת משקל הצמחים והן משום שקלחי התירס המהווים החלק האיכותי שבצמח אינם מגיעים להבשלת “חלב”, מצב שהוא נעכל ע”י הפרות במידה מיטבית. לעומת זאת, תירס מבוגר מאבד איכותו, הכמות הנאכלת קטנה יותר וקלחי התירס שהבשילו מעבר להבשלת “דונג” אינם נעכלים כהלכה בקיבותיה של הפרה. לכן, חקלאי פקח היה אמור לתכנן זריעת חלקת תירס בגודל המאפשר הזנה למשך עשרה ימים וכל עשרה ימים נוספים לזרוע שטח נוסף.

בסתיו, הימים מתקצרים והטמפרטורה יורדת. התירס לא יכול להתפתח בתנאים אלו ומאחר והפרות זקוקות למזון גם בעונת החורף, נהגו הרפתנים לזרוע תלתן. זרעי התלתן קטנטנים ולכן לפני הזריעה היה צורך בהכנת שטח מדוקדקת כך שיהיה נקי ומיושר כדבעי. המהדרין נהגו לפזר הזרעים שתי וערב בכדי להימנע מ”קרחות” בגידול. היה מקובל לזרוע את הזן “מושגבי” שהנו רב קצירי ומניב עד ראשית הקיץ. אז, עם התארכות היום, היה התלתן פורח ומניב זרעים, אותם היינו דשים ושומרים לעונת הגידול הבאה. עם בוא הגשמים לא היה צורך בהשקיות, כך שהעבודה העיקרית הייתה, מדי יום, להגיע לשדה עם הכרכרה רתומה לפרדה (“בובה נבלה”) , או  בשנים המאוחרות יותר לסוס (“אדמוני”) או לסוסה שבאה במקומו (“ג’יפה”). על הכרכרה הייתה מותקנת מסגרת, רחבה יותר מהכרכרה אשר אפשרה להעמיס כמות תלתן שהספיקה להאבסת הפרות ליום יומיים.

קצירת התלתן חייבה מיומנות שנרכשה תוך כדי העבודה. באמצעות תנופת החרמש, תוך כדי הקציר, נאסף התלתן ל”גלים”. בין כל שני גלים של תלתן היינו נוסעים עם הכרכרה ומעמיסים אותו על המסגרת באמצעות בניית פינות ומילוי השטח שביניהן בתלתן תוך שמירה על קוים ישרים, כך שהירק הקצור לא ייפול תוך כדי הנסיעה חזרה הביתה למרות החריצים שנוצרו בתוואי הדרך הבוצית. ואם שיחק לך מזלך והעגלה לא שקעה בבוץ והפרדה לא רבצה על יצול העגלה והתלתן לא נפל והתלכלך בבוץ – היית מגיע לעת ערב הביתה ונכנס לרפת לחלוב את הפרות. אחרי החליבה היה צורך כמובן לסחוב בעזרת הקלשון את התלתן הקצור לתוך אבוסי הפרות ולסיום – להביא למחלבה את כדי החלב.