ירקות

ענף נוסף בו עסקנו הוא גידול ירקות: מלפפונים, פלפל, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועגבניות.

אתמקד בתיאור שניים מהם, בגזר לרגל תקלה שארעה בעת הגידול ובעגבנית שהיוו מקור הכנסה עיקרי במשך כמה שנים:

הגזר:

לכאורה – גידולו אינו מסובך.מיישרים השטח, מדשנים ומשקים. זורעים שטחי, מפני שהזרעים זעירים, ולא יוכלו לנבוט אם יכוסו בשכבה עבה של אדמה. לאחר הנביטה מדללים, ממשיכים בהשקיה סדירה ולאחר כחודשיים שלושה היבול הבשיל. ואז מוציאים מהקרקע, רוחצים משרידי העפר, אורזים בתיבות והגזר מוכן לשווק. אולם…במשך הגידול יש בעיה – עשבים! עלי הגזר אינם מכסים את השטח והצרוף של אור השמש, מיים ודשן גורם לצמיחת כמות אדירה של עשביה המתחרה עם הגזר על אותם משאבים.

קוטלי עשבים כימיים טרם נודעו באותה תקופה, ועישוב ידני היה עבודה מפרכת. גונבה אז לאוזנינו השמועה כי הגזר הינו בעל תכונה ייחודית והיא –  עמידות לנפט. כלומר – אם שטח הגידול ירוסס בנפט, העשבייה תגווע בעוד שלגזר לא יאונה כל רע. שמענו ובצענו. ואמנם – פלאי פלאים. העשבייה שגדלה בשטח מתה והגזר שגשג. ה”ברוך” התברר רק עם התחלת השיווק. ריח הנפט נספג בגזר וכל מי שטעם ממנו ויתר על נגיסה נוספת… התברר, לאחר שחקרנו ודרשנו, כי השיטה יעילה רק כאשר הריסוס נעשה בטרם שהגזר מגיע לעובי של עיפרון. וריסוס בנפט במועד מאוחר יותר אסור. בסופו של דבר לא נותרה בידנו כל ברירה וכל היבול הועבר להאבסת הפרות (תגובתן אינה זכורה לי…).

העגבניות:

אינני זוכר כיצד וע”י מי התגלה כי המיקרו-אקלים בשטחי כפר ויתקין מתאים במיוחד לגידול עגבניות בעונת הקיץ בעוד שבמקומות אחרים בארץ גידול זה לא הניב יבול ראוי. לכן התארגן הכפר כולו לניצול יתרונו היחסי. כל שנה אותר שטח מרוכז שגודלו כמה מאות דונמים. שטח זה יובש בקיץ, נחרש בחריש עמוק , יושר וחולק לחברים מחדש. ה – 1 – במאי נקבע כתאריך האידיאלי להכנת משתלת העגבניות במטרה לבצע שתילתן בראשית יוני.

עד למועד השתילה היה עלינו לפתוח תלמים, תלם לכל שורת עגבניות מתוכננת, למלא כל תלם בזבל אורגני רקוב או זבל עופות, (וכל המרבה הרי זה משובח…) לכסותו באמצעות פתיחת תלם נוסף סמוך לו ולחבר כל התלמים לתעלת השקיה המגיעה עד לברז המים שבראש החלקה. בבוקר יום השתילה, יצאנו למשתלה, עקרנו השתילים, חלקנו אותם לאורך התלם שהוזרמו אליו מי ההשקיה, ושתלנו לתוך הבוץ בכדי להבטיח קליטתם באדמה. לאחר שנקלטו, קבלו השתילים השקיה נוספת ותוך כדי כך, בעוד הקרקע רוויה ובוצית, תקענו בקרקע, במהלומות פטיש כבד, עמודי הדליה, אשר נועדו, בעזרת 3 – 4 זוגות חוטי ברזל שהוצמדו אליהם לאורכה של כל שורה, לתמוך בשיחי העגבניות שביניהם לבל ירבצו על הקרקע פן יזדהמו ממחלות עקב לחות הקרקע המהווה בסיס נוח להתפתחות פטריות העלים  (כימשון בעיקר).

זן העגבניות המסחרי היחידי שהיה מקובל אז היה “מרימנד”. הייתה זו עגבניה בעלת טעם וארומה מעולים, לעומת זני העגבניות המקובלים היום, אולם הזן היה רגיש למחלות עלים וקרקע במידה רבה, אשר מנעה אפשרות לחזור ולגדל עגבניות על אותה חלקה פעם נוספת במשך מספר שנים רב. ומכאן נבע ההכרח לשתול שטח חליפי חדש מדי שנה. מגרעת נוספת הייתה לאותן עגבניות, לעומת הזנים המקובלים כיום, – חיי מדף קצרים אשר אלצו אותנו לקיים מחזור קטיף קצר, לפחות אחת ליומיים. כל פרי אשר נראה כי החל לשנות צבעו מירוק לאדום היה נקטף לדלי, הפירות נארזו בתיבות, כאשר חלקם הקידמי פונה כלפי מעלה בכדי למשוך עיני הקונים הפוטנציאלים. התיבות רוכזו בסככת צל שהוקמה מחדש כל שנה במרכז השדה ומשם שווקו העגבניות לשווקים בכל הארץ. באותם חודשי הקייץ (אוגוסט – אוקטובר), הפך המקום למרכז החיים בכפר.

כל משפחה הייתה מגיעה בעגלתה הרתומה לסוס לחלקתה וקוטפת היבול של אותו יום. העבודה הייתה מפרכת בחום הקיץ הלח, הזעה נטפה, הגב כפוף תוך חיפוש העגבניות שצבען מתחיל להשתנות מגוון ירוק לאדום, הצימאון העיק ולידיים דבק גוון ירוק בעל ריח אופייני של שיחי עגבניות מרוססים בחומרי הדברה נגד מחלות העלים שפגעו בעלי הצמחים. מלאכת הריסוס גם היא לא הייתה קלה. שיחי העגבניות המודלים היו גבוהים כקומת אדם, ובכדי להגיע עם רובה המרסס לכל צמח , היו מתארגנות קבוצות של ארבעה חמישה חקלאים אשר הולכים לאורך שורות העגבניות ומרימים צינור הריסוס מעליהן, כאשר הבעלים של כל חלקה היה מחזיק את “רובה” הריסוס ומבצע את פעולת הריסוס בחלקתו.

גם מזיקים, אותם יצורים שחמדו לאכול שיחי העגבניות ותנובתם לא חסרו. זכורים לי בעיקר שניים: האגרוטיס והפרודניה. שניהם זחלים של פרפרי לילה שהיו מטילים ביציהם על שיחי העגבניות. הזחלים שבקעו מהביצים היו מתפזרים ומתחילים בזלילה. זחלי האגרוטיס נהגו לכרסם לקצץ את גבעולי הצמחים וע”י כך לגרום לנבילתם. הפרודניה אהבה יותר לכרסם את העלים ולנבור בפרי עצמו. כתוצאה מכך העגבניות שנפגעו נפסלו כמובן לשווק. וכי מי יחפוץ בפרי אשר זחל טעם ממנו ולפעמים אף החליט לשכון בקרבו…

השמדתם של מזיקים אלה נעשתה באמצעות פיזור פתיון סובין אשר ערב לחיכם של זחלים אלה. את הסובין ערבבנו עם חומר רעיל, בריום או סודיום פלואו סיליקט ותערובת זו, לאחר הרטבתה, פיזרנו לפנות ערב, לאורך שורות העגבנית. במשך הלילה הזחלים אכלו הרעל ומתו. אולם, מאחר שפרפרי הלילה עצמם לא נפגעו והמשיכו להטיל , תוך ימים ספורים נולד דור חדש של מזיקים והמלחמה בהם נמשכה כל עוד השטח המשיך להניב.

כהוכחה לעוצמתו של הרעל, זכור לי מיקרה שסוס השתחרר מריתמתו והספיק לאכול מהסובין המורעל. תוך זמן קצר הרעל פעל והסוס המסכן לא זכה לחזור לאורווה.

המשק החקלאי היה זעיר אך מגוון. זכורים לי גידולים רבים בהם עסקה משפחתנו שלא פירטתי כאן מכיוון שלא לכך מיועדת כתיבת זיכרונות זו ורק למען לא ישכחו כליל אזכיר שמם.

• גידולי מספוא: סיטריה, פנסילריה, עשב סודני, רודס, אספסת, סתויון,כרוב למספוא, סלק מספוא, פול, אבטיחי בהמות.
• גידולי ירקות: תפוחי אדמה, בצל, כרוב, כרובית,מלפפונים, פלפל.
• מטע: שמוטי, קלמנטינות, אפרסמון, אבוקדו.
• בע”ח: שפנים, עזים, ברווזים.