ענף הלול

ענף חקלאי זה תרם חלק גדול לפרנסתנו מהמשק. רובו ככולו היה בניהולה ואחריותה של אמא, אשר נעזרה בנו, הילדים, בטיפול בעופות.

ראשיתו הייתה בלול הפח שגודלו היה 24  מ”ר. הוכנסה לתוכו “אומנת”, מעין כיפה עשויה מפח אשר כיסתה מיתקן חימום שהופעל ע”י נפט. ללול הובאו אפרוחים מזן “לגהורן”. היות וזן זה לא היה עדיין נקי לחלוטין, השתרבב לעיתים אפרוח שחור בין כל האפרוחים הלבנים. אפרוח זה, לרגל נדירותו, היה מועדף עלינו, הילדים. היינו תופשים אותו ומשחקים איתו כל עוד שרד.

גם את הזכרים בלהקה היינו מגדלים עד אשר הגיעו למשקל הראוי שאיפשר שחיטתם, זאת מפני ששיטת המיון בין הזכרים לנקבות בגיל יום טרם נודעה באותן שנים ולכן לא נותרה ברירה אלא לגדל גם את הזכרים, למרות שכבר אז כבר ידענו כי ביצים לעולם לא יטילו ופיטומם אינו רנטבילי.

נהגנו, עד כמה שזכור לי, לנקות את הרצפה יום יום באמצעות “מגרדה” ולפזר חול למניעת הידבקות הזבל לרצפה. בכדי שהעופות יישנו היטב בלילה, הוכנסו ללול “שלבים”. אלה היו מוטות עץ שנשענו על בסיסים שלחלקם התחתון הוצמדו מיכלים עם חומרי חיטוי למניעת טיפוס קירדיות, כינים ושאר טפילים על גופן של העופות. כשהגיעו התרנגולות לפירקן והחלו להטיל ביצים בנינו “ארגזי הטלה” והכנסנו ללול. היו אלה ארגזים קטנים, סגורים בחלקם בכדי ליצור לעופות תחושת חשכה בהנחה שתנאים אלה מועדפים על התרנגולות החפצות להטיל, וחלקם הנותר משופע בכדי שהביצה תתגלגל אליו ותשמר בו עד אשר תיאסף.

היו תרנגולות חכמות, אשר הבינו כוונתו של הלולן והטילו בהתאם, אולם, היו רבות אחרות שהעדיפו להטיל ישירות על הריצפה. ביצים אלו היו לעיתים נשברות, והיו תרנגולות “ממזרות” שנהגו לאכול אותן. לכן נהגנו להיכנס ללול לעתים קרובות ולאסוף ביצים אלה. אותן ביצים שהצלחנו להציל היו כמובן מזוהמות. בכדי לאפשר שיווקן נאלצנו כל ערב לשבת ולנקותן בעזרת מטלית לחה. היה זה ג’וב שהוטל עלינו הילדים ולא אהבנו לעשותו, שמחנו בימי החופש כאשר באו ילדים אורחים שחלקו עימנו מטלה זו.

הזנת העופות:

לכאורה, סיפק מחסן התערובת מזון, תערובת, שהכילה את כל מרכיבי המזון הדרושים. אולם, “המומחים” המקומיים טענו כי אין להסתפק במזון הסטנדרטי לעופות, אלא רצוי ל”צ’פר” התרנגולות בכדי לגרום להן להטלה מוגברת. לכן נהגנו כשיגרה יומית לשפר לעופות בבוקר את התערובת שנותרה באבוסים על ידי הוספת תערובת טרייה, בצהריים היינו מאביסים “דייסה”. זוהי בעצם הייתה שוב אותה תערובת מזון אולם בתוספת מים לרעננות ושמן דגים מסריח נורא שהעשיר ה”דייסה” בויטמינים. אחרי הצהריים נהגנו לחלק לעופות ירק קצוץ – ריג’לה אותה אספנו בשטחי הפרדסים הצעירים, או תלתן, ולעת ערב – גרעיני “דורה” (סורגום) למען ייחם לעופות בלילה…

בתקופה קצת יותר מאוחרת, הומצא לול חדיש יותר – לול “אינטנסיבי”. העופות חיו כל ימיהן על ריצפת רשת מוגבהת מהקרקע. אבוסי האוכל הותקנו בצדי הלול, כך שניתן היה להאביס העופות בלא להיכנס לתוכו כלל, הביצים שלא באו במגע עם הקרקע לא התלכלכו, ובא לציון גואל.

היה רק קושי אחד בטפול בעופות: התברר, לאחר מחקר מדעי, כי תוספת שעות הארה לעופות במשך הלילה עשויה להגביר ההטלה. אולם כיצד מאירים וחשמל בלול אין? הומצא אז פנס מיוחד, שהיה תלוי על תקרת הלול, מעין ארגז עשוי מזכוכית שקופה עם דלת, ובתוכו עששית נפט. כל ערב היה צורך לטפס לתוך הלול, למלא מיכל הנפט של העששית, לנקות בעזרת עיתון ישן את הפיח מהזכוכית שסגרה על העששית, כנ”ל לגבי ארגז הזכוכית שהכיל העששית בתוכו, ולהדליק פתיל העששית באמצעות גפרור. העששית האירה לעופות את הלילה והעופות – במקום לישון, היו עסוקות מן הסתם כל הלילה במלאכתן – הטלת ביצים.

היו לנו שלושה לולים כאלה ולכן בלינו כל ערב כחצי שעה בהפיכת הלילה ליום לתרנגולותינו.

לאחר שנים השתכללה הטכנולוגיה בענף. נרכשו סוללות הטלה מחולקות לתאים, לכל זוג תרנגולות הוקצה תא נפרד שאפשר בקרה על כמות הביצים שהטילו, אבוס למזון ושוקת למים נפרסו לכל אורך הסוללה. הודות לכך כל תרנגולת קיבלה התנאים המירביים למיצוי יכולתה הגנטית להטלה וענף הלול שגשג ופרח.

ניסינו לשפר רווחיות ענף הלול ולעסוק גם בשלוחות נוספות של הענף: רביה “קלה” ורביה “כבדה”, ובסופו של דבר עברנו לגדל תרנגולי הודו.