מזכרונותיו של מרדכי

אלה זכרונותי – מרדכי ויינריב

תראה אומר בן אחותי, איך נראית עכשיו רפת. לסבתא שלנו הייתה רק פרה אחת, עכשיו יש לנו 100 פרות.

עם האחיין אני מדבר עברית. אני סיימתי בית ספר תרבות בזמושץ’, שמו היה קדימה.

אחד מהמייסדים שלו בשנת 1921 היה אבי.

אבא היה ציוני, והוא אף קנה חלקת אדמה מקרן הייסוד, אמנם, לא במקום הכי טוב.הוא התלבש כאירופאי, לא היו לו פיאות או כובע יהודי (ירמולקה), הוא ידע מה הוא רוצה.

הוא למשל רצה שאתגייס לצבא לקראת עלייתי ארצה ושנזדקק כאן להגנה.

על כן, בשנות 1937-1938 הייתי חייל בחיל רגלים בצבא הפולני.

על ישראל חלמו היהודים מאות שנים.

בכל פסח איחלו לעצמם – “בשנה הבאה (בישראל) –בירושליים”. מאות שנים זה היה בלתי אפשרי בגלל התורכים, הערבים והאנגלים. גם הוריי הציונים שאפו לראות מדינה עצמאית יהודית. אני עצמי רציתי מאוד לעלות ארצה אך תמיד משהו עצר את תכניותיי .

לפני המלחמה היה עליי קודם לגמור את בית הספר, אחר כך התגייסתי. כשביקרתי בפעם הראשונה בשנת 1956 בישראל, הייתה לי אפילו הצעת עבודה, אך לאשתי הייתה התחייבות כלפי אימה.

בשנת 2006, בביקורי האחרון בישראל הייתה לי הרגשה נהדרת לראות ולהשוות בין המצב בביקורי הראשון לבין זה האחרון. אחותי גרה אז בבית חד קומתי – בלילה שמעו את יללת התנים. לגיסי הייתה עגלה רתומה לחמור והוא היה לוקח אותי לראות את הים.

היו לי 3 אחיות: מרגוליה, שרה וריבה, וגם אח אחד – משה.

מרגוליה הייתה הבוגרת, נולדה בשנת 1902, למדה בגימנסיות ממשלתי בזמושץ’, אחר כך המשיכה לימודיה בוורשה. לימדה בבית ספר תרבות בוורשה ותכננה לעלות ארצה, אך עכבו אותה כל הזמן בבית הספר.

אחיותיי שרה וריבה עזבו בשנות ה- 20 לאחר שעברו הכשרה בשומר הצעיר בזמושץ’. היה שם אגרונום שהכין אותם לעבודות בגני ירקות ומטעים.

ריבה התיישבה בקיבוץ איילת השחר. פה בארץ הכירה את בעלה – יוסף יבנאי – שהגיע מליטא. הזוג יצא לעצמאות – התחילו מלול תרנגולות – עברו למטעים ואחר כך לרפת והתיישבו סופית בכפר ויתקין.

שרה ילידת 1904, הייתה בשנתיים מבוגרת מריבה. למדה חינוך. לארץ יצאה מאוחר יותר. גם היא הכירה את בעלה בארץ. יוסף שיפלדרין – בעלה, היה יוצא גרמניה. הם גרו בקיבוץ – בקבוצת שילר – ליד רחובות. מצבם היה טוב, היא הייתה מחנכת. הם נשארו שם כ-70 שנה.

אני זוכר כמה עצוב היה לנו להיפרד מהנוסעים. מצד אחד שמחנו – הרי היינו משפחה ציונית. מצד שני – גם קינאנו בהם. למרות שידענו כמה קשים החיים שם. עבודה עם ערבים, סלילת כבישים וכו’.

גם אנחנו חשבנו על יציאה – אבל אמי פחדה מהשייט בים.

אני נולדתי ב 8 בפברואר 1915, בפורים. שמי, על שמו של סבא – מרדכי – שם מהמגילה – הצעירבמשפחה. אני זוכר, איך בזמן המלחמה – הפגזות – אימי הורידה אותי בידיה למרתף, בו כולנו חיכינו לסיום ההפצצות. כשגדלתי התרוצצתי ברחובות העיר. ראיתי את הרוסים נכנסים לעיר ונטפלו ליהודים, בעיקר לזקנים שלהם ושרו: “יהודי, תן את הזקן שלך!”.

אחרי זמן מה עברו שבויים רוסיים דרך העיר ובעד לחמניה היו נותנים לנו צעצועים מעץ.

כשמתבגרים וחוזרים לזכרונות ילדות, חושבים על השגיאות שבן אדם עשה בחייו ואיך החיים יכלו להסתדר אחרת.

מרדכי ויינריב.