האגדה מספרת, כי בתקופה בה נסוג הקיסר נפוליון מרוסיה (חורף 1812) הגיע אחד מגדודיו לעיירה דוסיאט אשר בארץ ליטא. מפקד הגדוד היה יהודי. הוא הבטיח לפרנסי העדה כי ישמור על היהודים מפני כנופיות הגויים שהתפרעו באזור ואכן, בכל התקופה בה שהה גדודו במקום, לא העז אף בריון לפגוע ביהודי.
בערב שבת אחד, כשיצא מבית הכנסת לאחר התפילה, התברר להפתעתו, כי הצבא הרוסי פרץ לעיירה, הצרפתים נסוגו בבהלה בכדי להציל חייהם והוא נותר לבדו. יהודי העיירה גמלו לו על עזרתו, החביאו אותו עד שהצבא הרוסי פינה את האזור והזמינו אותו להצטרף לקהילתם. ברבות הימים התערה במקום, נשא לאישה נערת חמד והקים משפחה.
גירסה שונה במקצת, מתארת כי באחד מלילות השבת, נכנס אחד החיילים מאותו צבא נסוג לבית הכנסת וביקש להצטרף לתפילה. לאחר התפילה הוזמן ע”י המתפללים להישאר במקום, נענה להזמנה (לעומת האלטרנטיבה – המשך נסיגה בחורף הרוסי…) והצטרף לקהילה.
כך או כך, אותו “צרפתי” הינו אבי משפחתנו הראשון אשר ידוע לנו.
חלפו דורות אחדים..
סבא עמנואל נשא את סבתא חיה-ציפה לאישה.
נולדו להם שמונה צאצאים:
שלושה מהם: הבכור – יוסף, אבי
אברהם, דודי
מרים, דודתי
עלו ארצה, התערו בה וחיו בה כל ימי חייהם.
אחיהם: יהודה, קהת, מיכה, אלקה והנקה לא זכו לעלות ארצה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ונספו בשואה עם בני משפחותיהם ועם סבי וסבתי. לא זכיתי לראותם ולהכירם אלא מספורים ששמעתי אודותיהם מאבא בימי ילדותי.
בתמונה שצולמה ב 1922 (הערכה) ונשלחה ארצה לאבא:
סבא וסבתא עימנואל וחיה-ציפה סלפ וילדיהם (הדודים שלי):
מימין לשמאל – עומדים: קהת, מרים ואלקה.
יושבים: יהודה (מימין) ואברהם (משמאל).
בחזית – התצלומים של מיכה והניה צורפו (כך!) לתצלום המקורי.
למעלה, מימין: האורחת גאולה סלפ (בת שמואל-איציק)
תיאור תקופת ילדותם, עלייתם ארצה והתערותם בה (של אבי, דודי ודודתי), מתוארים בספר “עיירה הייתה בליטא – דוסייאט בראי הזיכרונות” אשר כל החומר שרוכז בו לוקט ונערך במסירות רבה ע”י בת דודי שרקה וייס.
מקור נוסף, המתאר את ראשית התערותם של אבא ואמא בארץ, נמצא בספר שיצא לקראת יובל החמישים שחגגה קבוצת איילת – השחר ובו מתאר אבא בפרק שכתב את אורח החיים ששרר באותה עת בקבוצה, בה חי במשך שנים אחדות.
אודות משפחתה של אמא , המידע שברשותי דל למדי.
אמא, ריבה לבית וינריב, נולדה בשנת 1906 בעיר ז’מושץ אשר בפולין, להוריה אליהו וחנה.
היא הייתה האמצעית מחמשת אחיה ואחיותיה.
האחות הבכורה, גאולה, נספתה בשואה ביחד עם הוריה –סבא וסבתא שלי.
שרה אחותה, עלתה ארצה בשנת 1932 לאחר שהשלימה לימודיה כגננת, נישאה לבעלה יוסף שיפלדרין וחייתה כל ימיה בקבוצת שילר. שני בניה עוזי ויונתן, בני דודתי, השתקעו בערד, הקימו בה את משפחותיהם וחיים בה עד היום.
לאחר שהוריי עזבו את קבוצת איילת השחר אמא עוד הספיקה (בשנת 1931) לבקר את משפחתה בפולין, ולהשפיע על שרה אחותה לעלות ארצה.
אמא, הציונית המגשימה הראשונה במשפחתה, עלתה ארצה בשנת 1923 מיד לאחר שסיימה חוק לימודיה בגימנסיה בעיר מולדתה, הצטרפה לגדוד העבודה וסללה כבישים במסגרת “פלוגת בלפוריה”. משם עברה לאיילת – השחר בה פגשה את אבא אשר לימד אותה עברית. חייהם מאז התנהלו כבר במשותף.
אחיה הצעיר של אמא – משה, נפטר בילדותו.
האח הצעיר ביותר במשפחה – מרדכי, סיים לימודיו כמהנדס בנין בוורשה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בכדי להציל חייו, עבר לברית המועצות כאשר פולין נכבשה ע”י הגרמנים. לאחר שהסתיימה המלחמה חזר לפולין ונשא לאישה את דנקה. בנם אלי הנו פרופ’ לפיזיקה אשר עורך מחקרים ומרצה באוניברסיטאות בפולין, גרמניה וארה”ב.
למרות שמרדכי מתגורר בוורשה, הוא שומר על קשר הדוק עם משפחתנו בארץ ועם ידידיו שעלו ארצה. הוא מבקר אותנו אחת לכמה שנים ומתכתב עמנו ב”עברית של פעם” השגורה בפיו מימי ילדותו.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עסק מרדכי בשיפוץ המצבות שנותרו בבית הקברות היהודי שבעיר, ובעת שביקרנו אותו בוורשה הציג לנו תוצאות עבודתו וליבנו נמלא גאווה.
להשלמת התמונה מצאתי לנכון לצרף כאן דף שנכתב על ידי מרדכי לזכרה של שרה אחותם ובו הוא מתאר את עיר הולדתם זמושץ' ותולדות משפחתם.
שרה אחותי
אני רוצה למסור כמה פרטים מחיי אחותי שרה שיפלדרין לפני בואה לארץ ישראל.
בתחילת דברי אסביר מעט על העיר זמושץ’ מקום הולדתנו.
בעיר גרו בזמן הזה כ 25 אלף תושבים, מתוכם כ- 70% יהודים.
את העיר, בשנת ,1580 בנה המנהיג יאן זמיסקי, על שמו נקראה העיר.
הוא קרא ליהודי ספרד לבוא לגור בעירו והבטיח להם הגנה.
הוא רצה שיעסקו במסחר והדבר יביא התפתחות לעיר וכך גם היה.
העיר נבנתה בדוגמה איטלקית. באמצע העיר נבנה בית עירייה ובו שעון גדול שצלצולו נשמע בכל העיר.
מסביב לכיכר העיר הגדולה נבנו בתים ועל קיר כל בית היו פסלים צבועים.
בקומת הקרקע היו חנויות ולפניהן מעבר מקורה ברוחב שלושה מטרים, כך שאנשים יכלו ללכת שם גם בחורף.
בשנת 1648 היה על העיר מצור קוזאקי וטטרי ויהודי העיר נפחדו ושלמו כופר הגנה לקוזאקים.
בעיר נולדו י.ל. פרץ וכן רוזה לוכסמבורג.
לפני מלחמת העולם השנייה הדור המבוגר של יהודי העיר כלל חסידים רבים ואנשי תנועת ההשכלה.
בכל יום שישי היה הולך גבאי בית הכנסת ברחובות העיר וקורא לסגור את החנויות לפני כניסת השבת. כולם היו מתרחצים ומצטחצחים לפני התפילה והנשים הדליקו נרות.בעיר היה גם “תחום שבת” ולכל משפחה “גוי של שבת”.
הדור הצעיר חיפש דרך לעתיד מפני שהחיים היו קשים בפולין האנטישמית של אותם הימים ולכן נטה ליבם אחר הציונות.
היו גם צעירים שתמכו בקומוניזם וארגון “בונד”.
המשפחה שלנו כללה את האב אליהו, האם חנה, והילדים מרגליה – גאולה, שרה, ריבה, משה ואני, מרדכי , בן 86, שנשארתי עכשיו לבד.
אבינו היה סוחר והיה גם ציוני שרצה לעלות עם כל המשפחה לארץ ישראל וגם קנה קרקע בעפולה.
בפולין הקים עם חבריו את בית הספר “קדימה”, בו למדו גם את השפה העברית וכן בנו את הגימנסיה היהודית כהכנה לאוניברסיטה.
אחותי הבכורה הייתה מורה בבית הספר “תרבות” בורשה, שרה התמחתה בחינוך ילדים, עבדה בעיר בבית יתומים “קברין” עד בואה לארץ.
אחותי ריבה היתה חברה ב”החלוץ הצעיר” וגם ב”מכב”י”. לאחר שעברה הכשרה חקלאית עלתה לארץ בשנת 1923 וגרה בקיבוץ עין חרוד.
מאז נעוריה התעסקה שרה הן בלימודים והן בעבודה והצטיינה ביושרה.
במכתביה אלי הצטערה שרה שבשנה שעברה לא ירדו מספיק גשמים ושאין שלום עם הערביים.
כמה שהייתה חוסכת מעצמה הייתה נותנת ברוחב לב בשביל הילדים והנכדים.
מרדכי, אחיה של שרה לבית וינריב
אבא ואמא נישאו, כפי שציינתי, בקבוצת איילת השחר וחיו במקום שנים אחדות. בשלב מסוים, החליטו להמשיך חייהם במסגרת שיתופית קצת פחות מלחיצה מאשר קיבוץ. עברו להתגורר זמנית ברמת – גן בה נולדתי כבנם בכורם. משם נדדו לחיפה ובסופו של דבר בחרו לחיות במושב.
כפר ויתקין היה אז מושב צעיר, רק שנה – שנתיים חלפו מעת שעלה למקומו הקבוע, וחיו בו כחברים מספר ידידי משפחה ותיקים כמו משפ’ קרוק, דריז, ליטבק (בן זכאי) ורבים אחרים. אבא ואמא נענו להזמנת ידידיהם, הצטרפו כחברים למושב, הקימו בו משק וחיו בו כל ימי חייהם.
אותן שנות ילדותנו, שנות הארבעים של המאה שעברה, תקופת מלחמת העולם השנייה, היו שנים קשות גם לישוב העברי בארץ ולחקלאות בפרט. אפילו פרי ההדר לא שווק ושמש כמזון לבקר, ואף שאנו כילדים, ללא ספק פחות חשנו בכך מאשר הורינו, היה גם לנו ברור כי עלינו לקחת חלק במאמץ לעיבוד המשק ולתרום לפרנסת המשפחה כמהלך חיים טבעי במשך כל ימות השנה ותקופת החופש הגדול בפרט. וגם אם בהשוואה לאורח חיינו כיום נראית אותה תקופה כחריגה, הייתה היא לנו הילדים, טבעית ורוויה בחוויות.