הדרכה חקלאית בנגב

חלפו השנים, המשק התפתח גדל והתבסס.

קמה מדינת ישראל, עלו ארצה עולים רבים ובכדי לקלוט אותם הוקמו, בין היתר, מושבי עולים בנגב.

בסוף שנת 1952 הסתיים שרותי בצה”ל וחזרתי הביתה לחלוק עם אבא המשך פיתוח המשק. אולם, אבא החליט כי בפניו ניצבת משימה חלוצית חשובה יותר – לסייע לאותם עולים חדשים להיקלט בארץ, משימה שבוצעה בעת ובעונה אחת יחד עם עוד מספר מחברי הכפר אשר כל אחד מהם קבל על עצמו להדריך ולנהל אחד מאותם מושב העולים. אבא בחר לעבוד במושב “יכיני”.

המושב הוקם זמן קצר קודם בואו של אבא למקום. מקומו הגיאוגרפי הוא בנגב, אזור שנחשב באותם ימים כ”סוף העולם”. הובאו להתגורר בו משפחות עולים חדשים יוצאי תימן, ידע בחקלאות טרם רכשו, עקרונות המושב היו זרים להם לחלוטין, מסתננים מרצועת עזה (פידאיון) היו מגיעים בלילות בכדי לגנוב ולרצוח, העולים לא הבינו על מה ולמה הובאו למקום והיה חשש כי אם רק יוכלו, יקומו וינטשו את ישובם.

אבא, יחד עם חבר נוסף מבאר טוביה (מוטקה זולר), חי בקרב אותם מתיישבים – עולים חדשים יום ולילה, מסייע להם לארגן חייהם במסגרת קואופרטיבית, כפי שהיה מקובל אז ומלמד אותם מקצועות החקלאות בכדי שיוכלו להתפרנס מאדמתם.

אותן משפחות העולים היו מסוכסכות ביניהן, לכל אחת היה בית כנסת משלה, וחלק ניכר מזמנו של אבא היה מוקדש לפשר ולהשכין שלום בין משפחה לרעותה. רק לקראת שבת היה חוזר אבא הביתה ומרעיף עלינו תיאורים מהחוויות שחווה במשך השבוע.

עד היום זכורים לי שמותיהם של אחדים מראשי החמולות בישוב ותיאור עלילותיהם. כל יום א’ היה אבא חוזר למקום וללא ספק, הודות לפעילותו ולפעילות חברו, הישוב לא התפרק וקיים עד היום כמושב לתפארת.

פעילותו המבורכת של אבא במסגרת זו נמשכה כשנה וחצי. היא הסתיימה רק כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון ארגן קבוצה גדולה של צעירים, בני מושבים, אשר באו עם משפחותיהם לחיות בקרב העולים במושבים ולשמש כדוגמא, בכדי לאפשר המשך קיומם בתנאים הקשים. חברים מאותה קבוצה באו גם ליכיני ורק אז אבא סיים פעילותו וחזר הביתה.