סבתא וסבא,
“כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה אוזניים, ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים… וכשהשניים מסתלקים – שרים אל השמיים…” מתוך שירה של חווה אלברשטיין
אני יושבת וחושבת עליכם ולבי מתמלא גאווה וגעגוע. סבתא כבר איננה במשך תקופה שאורכה כמחצית חיי ויחד עם זאת דמותה עומדת אל מול עיני ברורה ומוחשית מתמיד ואני תוהה אם קווי הדמיון בינינו חזקים משנדמה לי. סבא שחדר עמוק לנשמתי עוד יותר מאז מותה של סבתא ותמונתו תלויה בכניסה לחדר השינה שלי, ומולה תמונה שצייר במו ידיו, וכמו חמצן גם אם אינו נראה נוכח ומלווה את חיי.
במותכם לימדתם אותנו שני דברים אודות המוות: האחד עד כמה הוא כואב והשני כמה הוא טכני בלבד. לא חולף שבוע, ואף פחות מכך, מבלי ששמכם מוזכר בבתינו. לפעמים אנו צריכים להזכיר לעצמנו שנירית וחגי לא זכו להכירכם, מכיוון שגם הם בקיאים בסיפורים עמכם ואודותיכם.
לא הייתם סבא וסבתא של אירועים, אלא ליוויתם אותנו יום יום ודווקא השגרה אתכם היא שנעמה לנו כל כך: איך סבא היה מציע לנו שנאכל גזר כשהיינו באים לבקש מסבתא ממתקים (“יותר בריא – ראיתם פעם שפן עם משקפיים” היה מנמק…), איך סבתא הייתה באה לבקר אותנו כשהיינו חולים עם חבילת שוקולד פרה אדומה 50 ג’, או “מנסרת” על פי הקווים את הגלידה שהיתה שומרת לנו במקפיא. כיצד סבתא בכל שנה הייתה מתפעלת מתעודות בית הספר בלא קשר לתוכנן. הריח של סבתא מעשנת סיגריות “אירופה” והמנטות של סבא בכיס ובארון בפרוזדור. הסיפורים שסיפר לפני השינה הלקוחים מאגדות ערביות ואיך ידע להפליג אתנו על כנפי הדמיון עם אותם סיפורים על אבו קאסם והשמָן והבשָׂם, תמימותו של סבא מול חדות המחשבה ודקות הראיה שהייתה לו בנושאים רבים, רגישותה של סבתא מול היכולת שלה להתעלם מאירועים מסוימים למען אחדות המשפחה. קריאתה המיוחדת של סבתא על כל פתיחת דלת “יוסק’ה”, וסבא עם מגפיים יורד לרפת, ומחליפן בנעלי בית שנקנו מ”המוכר נעליים” בכל שנה. סבתא צופה בטלוויזיה ב”בית קטן בערבה”, וסבא העסוק בניתוח והשוואת תרגום הסרט (שהיה מופיע במקביל בעברית וערבית) ומתעלם לגמרי מן העלילה. ואולי יותר מכל שניכם בימיכם האחרונים בצוותא הולכים שלובי ידיים לעבר החורשה, וסבתא שהצטמקה עם השנים והמחלה נשענת על סבא, וסבא שלמרות המקל שבידו נשען על סבתא עד שבמרחק חצי הדרך הדמויות מטשטשות וקשה לדעת מי נשען על מי… וזמן קצר אחר כך זיכרון חד וכואב מסבא שבוכה ליד ארונה של סבתא, ואחרי כן רעש הצעדים שלך סבא בבית וקצב הנשימות שלך שהפך איטי…
ואחרי כל אלה הריק העצום הזה שהשארת בלכתך
בגרנו מאוד מאז עזבתם ובעצמנו הננו בעלי משפחה. אנחנו מנסים להמשיך דרככם, בדרכנו שלנו, ובהתאם לימינו (בימים קשים בארץ אנו נזכרים בשאלתו הצינית של סבא אודות משה רבינו שארבעים שנה הלך במדבר והגיע דווקא הנה). כמוכם, קבענו את ביתנו, בכפר ויתקין. כמוך סבתא אני מנסה להיות אישה נחושה, בעלת אופי ודעה אך גם חמה תומכת ומבשלת, כשריחות הבצל המטוגן, הבלינציס או האיטריות שלך עוד עולים באפי כשנזכרים בך עומדת במטבח הקטן שלך שהיה החדר הראשון למצוא אותך בו כשהיינו באים. (רק השבוע יצא לי לספר לנירית שהרתיחה במקרה חלב על האבן שהיית שמה תמיד בסיר בכדי שתזהיר מתי החלב הולך לגלוש…). מסבא לקחנו את האהבה לשפה, לאנשים, והרצון לדעת (אני זוכר איך בכל פעם שהייתי בא היה סבא מבקש ממני לראות מה למדנו בערבית ובחשבון ואף היינו מתחרים ב”חילוק שברים” וחילוק ארוך….).
אמא עודנה פותרת תשבצים במרץ כמו באותם ימים שגרת אתנו סבא, אבא ממשיך לחקור ללמוד ולהיות אוטודידקט כמוך. כולנו מנגנים ואוהבים לשיר וקווי הדמיון וההמשכיות רבים (גם אם חלקם דקים) משנוכל לציין.
ביום ההולדת ה 103 שלך סבא, ילדתי את שרון וכרמל, שתי נינותיכם הראשונות. אם יש משהו במצב הכוכבים בתאריכים מסוימים, הרי שלגדולות נועדו הן.
לנירית ולי נולדו ברק וגיל, ממשיכי השושלת. ברק הוא נסיך מלידתו, והוא בן בכור, לבן בכור לבן בכור, לבן בכור, סבא בטח כבר היה מוצא לזה פירוש מאיזו תרבות קדומה.
אנו גאים להיות חלק מאותה שושלת ערכית מפוארת שהקמתם. יבנאי זה יותר משם, זו הזדמנות לספר בקצרה על חלוץ אידיאליסט שבנה כביש, התאהב בחלוצה עקשנית וביחד אתה הקים והגשים את המולדת והמשפחה.